לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים, כב' השופט ר. שטראוס, מיום 31.7.05, ועל פיה סירב לקיים דיון בהליך נפרד בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, לאחר שניתנה כבר החלטה לעצור את שני העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם, על יסוד הקביעה כי קמה עילת מעצר כנגדם ולא ניתן לשחררם לחלופת מעצר.
רקע עובדתי
1. כנגד העוררים הוגש כתב אישום בבית משפט השלום, בו מואשמים הם בביצוע העבירות הבאות: מעשי המרדה, עבירה לפי סעיף 133 ו- 136 (1) ו- (2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), פרסומי המרדה, עבירה לפי סעיף 134(א) לחוק, החזקת פרסומי המרדה, עבירה לפי סעיף 134(ג) לחוק, התקהלות אסורה, 16 עבירות לפי סעיף 151 לחוק, התפרעות, 16 עבירות לפי סעיף 152 לחוק, המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות, עבירה לפי סעיף 155 לחוק, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו,17 עבירות לפי סעיף 275 לחוק. במסגרת כתב האישום נטען, כי העוררים הקימו עמותה בשם "הבית הלאומי" שמטרתה הייתה לסכל באמצעים לא חוקיים את ביצוען של החלטות הממשלה הנודעות "כתוכנית ההינתקות" בנוגע לפינוי היישובים מחבל עזה ומצפון השומרון.
2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בית משפט השלום, סגן הנשיא כבוד השופט ש. פיינברג, נענה לבקשת המאשימה ביום 8.6.05, והורה על מעצרם עד לתום ההליכים המשפטיים (ב"ש 4502/05).
3. העוררים עררו על החלטה זו לפני בית משפט זה (המותב הנוכחי). הערר התקבל בחלקו ומעצרם של העוררים הוארך עד ליום 31.8.05 במקום עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם (ב"ש 4565/05).
4. שני הצדדים לא השלימו עם החלטה זו, ועררו עליה לבית המשפט העליון. במסגרת החלטת בית המשפט העליון, בהרכב נרחב של חמישה שופטים, נדחה עררם של העוררים והתקבל עררה של המדינה, ובית המשפט העליון החליט על מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם (בש"פ 5934/05 ו-בש"פ 6238/05).
החלטת בית משפט קמא
5. משתמו הליכים אלה, הגישו העוררים לבית משפט השלום "בקשה דחופה לקיום דיון בסוגיית הראיות לכאורה". בית משפט קמא, כב' השופט שטראוס, בלא שראה צורך לבקש את תגובת המשיבה, דחה את הבקשה. לשיטתו, דבריו של הסניגור המלומד בבית משפט קמא, כי הינו מסכים לקיומן של ראיות לכאורה "לצורך הדיון הזה, והדיון הזה בלבד" (פרוטוקול מיום 6.6.05 ש' 1-13), הכוונה היא שהסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה היא לצורך הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים והסכמתו זו לא תעמוד לו לרועץ בשלב מאוחר יותר של ההליך השיפוטי, אולם בשום פנים אינה מאפשרת לו לשוב מהסכמתו בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים עצמה, וכי כל פירוש אחר יביא לתוצאה שאיננה מתקבלת על הדעת. בית משפט קמא יצא מהנחה, כי בקשה למעצר עד תום הליכי המשפט נדונה כמקשה אחת על פי הדין, על פי מצוות השכל הישר והסדר הדיוני הנכון. בהכרעת בית המשפט שיש לעצור נאשם עד תום ההליכים טמונה הצהרה, שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, שקיימת עילת מעצר, ואין מקום לחלופת המעצר, וכי כל עוד לא מתקיימים
שלושה
מרכיבים אלו, לא רשאי בית המשפט לקבוע כי יש לעצור נאשם (ההדגשה במקור - א.פ.). עוד הוסיף בית משפט קמא, כי הסכמת הסניגור המלומד לקיומן של ראיות לכאורה איננה הסכמה בעלמא או תיאורטית בלבד, אלא היא ראש ופינה לעצם קיום הדיון בבקשת המעצר, ובהעדר ראיות, בין שהוצגו ובין שהסניגוריה הסכימה לקיומן, כלל לא יכול בית המשפט להיזקק לדיון בבקשה. בית משפט קמא הוסיף, כי בדרך הטיעון בה בחר הסניגור המלומד יש משום חוסר תום לב ואף הכשלת בית המשפט, שהרי אם אין קיימות ראיות לכאורה לא היה מקום להורות על מעצרם של העוררים עד תום הליכי המשפט. לגישתו, נראה, כאילו ביקשו העוררים לישב על הגדר, להמתין לראות כיצד ייפול דבר, במסגרת ההליכים לפני שבעה שופטים בשלוש ערכאות. אם תצלח טענתם בנושא העדר עילת מעצר, מה טוב, ואם לאו, ישלפו מאמתחתם טענת העדר ראיות לכאורה, ולפיצול זה של ההליכים אין להסכים.
בית משפט קמא, במסגרת החלטתו, בחן האם ניתן לדון בבקשת הסניגור המלומד לקיים דיון בסוגיית הראיות לכאורה במסגרת של "עיון חוזר" בהחלטת מעצר (סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשמ"ו-1996), אולם הגיע למסקנה, כי אין מקום לכך כיוון שלא נתגלו עובדות חדשות, לא נשתנו נסיבות ולא עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה כדרישת המחוקק בסעיף האמור. החלטה זו הינה נשוא הערר שלפניי.
טענות הצדדים
6. במסגרת טיעוניו טען הסניגור המלומד, כי בעת הדיון בבית משפט קמא, משהוגשה הבקשה למעצרם עד תום ההליכים, לא היה מודע לחומר הראיות הרב שנאסף כנגד העוררים, ומכל מקום מאחר שסבר שגם בהנחה שישנן ראיות לכאורה לא קמה עילת מעצר כנגדם, הסכים לקיים את הדיון בהנחה שישנן ראיות לכאורה, "לצורך הדיון הזה והדיון הזה בלבד". מכאן, מבקש הוא ללמוד, כי היה והעוררים ייעצרו, אם מתקיימת נגדם עילת מעצר, כי אז שמורה לעוררים הזכות לטעון, לאחר לימוד חומר הראיות על ידי בא כוחם, כי אין נגדם ראיות לכאורה. ב"כ העוררים היפנה לבש"פ 5532/97
מדינת ישראל נ' צבי בן ארי (גרגורי לרנר)
, תק-על 97(3) 569, וכן לבש"פ 6900/97
צבי בן ארי (גרגורי לרנר) נ' מדינת ישראל
, תק-על 98(1) 321. בהחלטות אלו ייצג עו"ד שפטל את הנאשם צבי בן ארי ואף שם, לשיטתו, נקט באותה שיטה, היינו, לעת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים הסכים, כי קיימות ראיות לכאורה, וכי יש לדון בעילת המעצר וחלופת המעצר, ומשנקבע בסופו של ההליך הראשון, כי קמה עילת מעצר ואין מקום לחלופת מעצר (בש"פ 5532/97), התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בשאלה האם קיימות ראיות לכאורה, ומשנקבע כי אכן קיימות, דן בית המשפט העליון בעררו של העורר בשאלה הזו בלבד (בש"פ 6900/97).
במסגרת הדיון לפניי, הוסיף וטען ב"כ העוררים, כי לא ניתן להעלות על הדעת להחזיק אנשים במדינת ישראל במעצר מבלי שהיה עיון בסוגיית הראיות וכאשר נטען על ידו שאין ראיות לכאורה.
7. ב"כ המשיבה, עו"ד דן בהט, מתנגד לקבלת הערר וסומך ידו על הנימוקים אשר ניתנו על ידי בית משפט קמא לדחיית בקשת העוררים, לקיים דיון בנפרד בשאלת הראיות לכאורה, ומפנה לשם כך לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא בעת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, כאשר הסניגור המלומד לא ביקש לשמור על זכויותיו לקיום
הליך נפרד
בשאלת הראיות לכאורה.
אשר להחלטת בית המשפט העליון בבש"פ 5532/97 הנ"ל, משיב ב"כ המשיבה, כי מעיון בה עולה, כי הסניגור שמר לעצמו את הזכות לבקש
דיון נפרד
, בניגוד להליך שבפנינו. ב"כ המשיבה היפנה לשתי החלטות של בית המשפט העליון, אשר לסברתו תומכים בגישה, כי אין לפצל את הדיון בין דיון בעילת מעצר ושחרור לחלופת מעצר, לבין קיומן של ראיות לכאורה.
דיון והכרעה
8. הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים לאחר הגשת כתב אישום נערך על בסיס הוראותיו של סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "החסד"פ"). בגידרו של הדיון בוחן בית המשפט קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה המפורטת בכתב האישום, קיומה של עילת מעצר ובחינתה של חלופת מעצר.
סעיף 21(ב) לחסד"פ קובע קטגורית, כי
"בית המשפט
לא יתן צו מעצר לפי סעיף קטן (א) אלא אם כן
נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה...". מכאן, משמע, כי ראשית יש לבחון קיומן של ראיות לכאורה שאחרת לא קמה עילת מעצר ולא ניתן ליתן צו מעצר. סדר הדברים הנכון והראוי הוא, כי תחילה בוחן בית המשפט קיומן של ראיות לכאורה, אלא אם כן הודיע ב"כ הנאשם, כי הינו מסכים כי קיימות ראיות לכאורה, לאחר מכן נבחנת השאלה האם קיימת עילת מעצר ולבסוף נבחנת השאלה של חלופת מעצר. במקרה שלפנינו, הודיע הסניגור המלומד, הן בבית משפט קמא והן בבית המשפט המחוזי, כי הינו מסכים לצורך הדיון, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעוררים.
בעת הדיון בבית משפט השלום, ביום 6.6.05, התנהלו חילופי דברים בין ב"כ הצדדים כדלקמן (פרוטוקול עמ' 6 שורה 6-14):
"עו"ד בהט: אדוני כל עוד אין הסכמה בפרוטוקול לראיות לכאורה לצורך הבקשה הזאת אני מחוייב להציג פה, אם אתה רוצה להסכים בבקשה, זה הזמן.