החלטה בתיק בש 4290/07

בפניי בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו לאחר שהוגש נגדו כתב אישום והמייחס לו עבירה של החזקה ושימוש בסמים בניגוד לס' 7(א) + 7(ג) רישה לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג- 1973.

א.    העובדות וטענות הצדדים:

בכתב האישום נטען, כי במועדים הרלבנטיים לכתב האישום התגורר הנאשם ברחוב יש"י 18 בחדרה. ביום 8.11.07 החזיק הנאשם בסם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של כ- 93 גרם ליד ארון החשמל הקבוע בגדר ביתו, וזאת בתוך 3 גרביים, שהיו ארוזות בקופסאות פלסטיק.

כמו כן, ביום 8.11.07 החזיק הנאשם סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של כ- 4 גרם בצד ארון החשמל הקבוע בגדר ביתו, וזאת בתוך קופסה, המיועדת לסרט צילום.

עוד ביום 8.11.07 החזיק הנאשם בסם מסוכן מסוג חשיש במשקל של כ- 97 גרם מתחת לבלטה ליד ארון החשמל הקבוע בגדר ביתו.

בגין המתואר לעיל ייחסה המאשימה לנאשם את העבירה המפורטת ברישה החלטתי זו.

ב"כ המאשימה טענה לקיומן של ראיות לכאורה. בין היתר היא הפנתה לדו"חות הפעולה של חוקרי המשטרה וחוות הדעת של מומחה המעבדה האנליטית בדבר החומרים שנתפסו, מהותם כסם וכמותם.

כן טענה ב"כ המאשימה לקיומה של חזקת מעצר בדבר מסוכנות כאמור בס' 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התנש"ו- 1996 (להלן: "החוק").

עוד הפנתה ב"כ המאשימה לגליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם ולעובדה כי מתנהל נגדו תיק פלילי בבית המשפט השלום בחדרה בגין עבירות רכוש.

ב"כ הנאשם הפנה לסתירות שעלו לטענתו בדו"חות הפעולה שהוכנו על-ידי השוטרים. בהמשך נטען, כי אין לחובתו של הנאשם כל הרשעה בעבירת סמים ואין המדובר בסוחר סמים. לטענת ב"כ הנאשם תפיסת הנאשם על-יד המשטרה הייתה מקרית לחלוטין.

ב"כ הנאשם הפנה והגיש פסקי דין שלטענתו דנו בעבירות חמורות יותר מאלה שמיוחסים למרשו ושם הורה בית המשפט לשחרר את הנאשמים לחלופות מעצר. כך הוא ביקש גם בעניין הנאשם.

ב.    דיון והכרעה:

עיינתי בחומר הראיות המצוי בתיק החקירה. סבורני כי קיימות ראיות לכאורה והמסבכות את המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

במהלך סיור של בלשי המשטרה הם הבחינו בנאשם, המוכר להם מפעילות קודמת, מתכופף ארצה. כשהגיעו לקרבת מקום הם שאלו את המשיב מדוע הוא התכופף הלה ענה להם כי "הפלאפון נפל לי אין פה כלום". השוטרים ערכו חיפוש במקום ומצאו כי נמצאות חבילות הדומות לחבילות סם. יש לציין כי השוטרים מציינים בדו"חות הפעולה שלהם כי הבחינו במשיב מנער את ידיו. באחד מדו"חות אלה נרשם כי המשיב נצפה: "מנער את הידיים שלו והיד השמאלית שלו הייתה מאובקת ומלוכלכת מהחצץ שהוא חפר ולידנו ניער את הידיים ע"י מחיאות כף".

בחיפוש שנערך מאוחר יותר על ידי השוטרים (שלא בנוכחות המשיב) בסמוך לאותו מקום שבו נתפסו החבילות הקודמות כאמור לעיל נמצאו חומרים נוספים.

מחוות הדעת שבתיק עלה כי המדובר בסמים מסוגים שונים כפי שפורט בכתב האישום.

בחקירתו הכחיש הנאשם את שיוחס לו. בחלק הארי של החקירה הוא שמר על זכות השתיקה. כידוע זכותו של החשוד לשמור על שתיקה במהלך החקירה אך שעה שמוטחות בפניו ראיות המסבכות אותו והוא בוחר לשמור על זכותו לשתוק הרי הדבר עשוי לחזק את הראיות נגדו (ראו למשל: בש"פ 7216/05 אגבריה נ' מדינת ישראל תק-על 2005(3) 2384, (2005); ראו גם: בש"פ 1618/07 זגורי נ' מדינת ישראל תק-על 2007(1) 3246, (2007); בש"פ 8638/96 קורמן נ' מדינת ישראל פ"ד נ(5) 200, (1996)). במקרה  דנן הנאשם נצפה כאשר ידיו מלוכלכות בעפר וכאשר הוא מתכופף ארצה עם גופו, כאשר באותו מקום ובסמוך לו נמצאו מנות סם. במקום שהנאשם יספק הסבר סביר והגיונו הוא טען כי הפלאפון שלו נפל, אך בחיפוש שנערך על גופו וכפי שעולה מדו"ח הפעולה נמצא כי הפלאפון נמצא בכיסו. בהמשך בחר המשיב לשמור על זכות השתיקה.

יש לציין, כי גם הסמים שנתפסו בחיפוש המאוחר יותר נתפסו בקרבה לאותו מקום בו נעצר המשיב.

בחקירה מאוחרת טען הנאשם, כי הגיע מהרכב שהחנה במקום. אך גם גרסה זו נשללה בהודעות שמסרו חוקרי המשטרה. אמנם השוטרים לא זכרו אם היה רכב בחנייה הפנימית של ביתו ואם לאו, ברם עניין זה אינו כה מהותי שהרי אם הרכב היה בתוך החניה הפנימית שהייתו של המשיב במקום בו נמצאו הסמים מחוץ לביתו שוללת את גרסתו.

יתכן ובסופו של דבר יקבע על ידי המותב שישב בתיק העיקרי כי המאשימה לא הוכיחה ברמה של למעלה  מספק סביר כי הנאשם ביצע את המיוחס לו זאת בשים לב למקום מציאת הסמים ולעובדה כי המשיב לא נצפה מחזיק ומטמין את הסמים. יחד עם זאת יש לזכור, כי בית המשפט בשלב זה אינו בוחן ממצאי מהימנות. הלכה היא  שאין בית המשפט בשלב זה עוסק בקביעת "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואף אינו עוסק בסיכום הראיות בתיק ובהכרעה באשמה. בית המשפט בשלב זה דן בהערכת ערכן הגולמי של הראיות שהצטברו בפניו ומעריך את סיכוי ההרשעה על בסיס זה (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד (נ(2) 133, (1996)); בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.06)).