בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו:
1. כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס במרמה, לפי סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), ושל מעשים מגונים במרמה, לפי סעיף 348 לחוק.
2. כעולה מעובדות
האישום הראשון, בשנת 2002 פגש המבקש בח'א', אשה חרדית, ילידת שנת 1968. לאחר שיחה עמה בה נודע למשיב כי היא אינה נשואה, הציג עצמו כרב, בעל סגולות טיפול ייחודיות, ואמר לה כי רובצים עליה מיני "כישופים" אשר מעכבים בעדה להינשא. עוד סיפר, כי הוא מכיר שייח' ערבי באמצעותו ניתן יהיה להסיר מעליה את הכישופים, אולם לשם כך עליה לומר לו את שמה ומספר הטלפון שלה. ח'א', שהאמינה לדבריו, מסרה לו את הפרטים המבוקשים, ואכן בתוך מספר ימים התקשר אליה המשיב וטען כי המזל שלה "סגור" בתחומים מסוימים, כי רובצים עליה הרבה כישופים ו"עין הרע" וכי על מנת שתינשא יש להסיר אותם כישופים ו"לפתוח" את מזלה.
לאחר מספר ימים נפגשה ח'א' עם המשיב, והוא הוביל אותה לחדר בו התגורר, שם ידו על מצחה ושדיה וחזר על דבריו כי רובצים עליה כישוף ו"עין רעה", שלשם הסרתם, כך אמר, יש לבצע מעשים "לא צנועים" ומעשי זנות, כל זאת לפי הנחיית אותו שייח' ערבי. בהתאם לכך, ובמשך ארבע או חמש פעמים, ביצע המשיב בח'א' מעשים מגונים ואף בעל אותה, והכל תוך שהסביר לה כי המעשים מיועדים להסיר את אותם כישופים הרובצים עליה. באחד המקרים בו ביקש המשיב לקיים יחסי מין עם ח'א' תוך כדי הקרנת סרט פורנוגרפי, אמרה לו ח'א' כי זו "כפיה מינית" מאחר שאין ביניהם אהבה. המשיב מסר עוד לח'א' כי לצורך הסרת ה"כישוף" יש לקרוע את תחתוניה וכי קיום יחסי מין בזמן המחזור החודשי יעיל אף יותר להסרת ה"כישוף".
3.
באישום השני מיוחסים למשיב מעשים דומים, כלפי המתלוננת ד'מ'. מעובדות אישום זה עולה, כי במועד כלשהו בשנת 2008 בעת שהיתה מגיעה לבית תמחוי על מנת לקבל אוכל עבורה ועבור ילדיה היא פגשה במשיב שאף הוא היה נוהג לפקוד את בית התמחוי. לאחר שנודע למשיב כי ד'מ' פרודה מבן זוגה הוא סיפר לה כי הוא יועץ נישואין וכי ביכולתו לגרום ל"שלום בית", וכן אמר לה, לאחר שסיפרה לו כי בן זוגה מסרב ליתן לה גט, כי
"היא יכולה לשלוח נגדו חיצים מרחוק ואז הכל יסתדר". עוד סיפר לה, כי הוא מכיר שייח' ערבי בעל סגולות מיוחדות היכול להדריך אותה במאבקה נגד בן זוגה, אך לשם כך עליה למסור לו את פרטיה המלאים ואת פרטי ילדיה. ד'מ', שהאמינה למשיב, עשתה כדבריו, ולאחר מספר ימים - ביום 20.1.08 - בעת שהשניים נפגשו בדרכם לבית התמחוי סיפר לה המשיב כי השייח' עמו שוחח אמר לו כי ד'מ' נמצאת בסכנה גדולה ובמצב של "פיקוח נפש", וכי עליה
"למסור את נפשה ולעשות דברים בטומאה ולהכין כוחות נפש גדולים לכך". כן אמר לה, כי בן זוגה "סגר" לה ולבנותיה את מזלו, כי האחרונות יתקשו למצוא שידוך, וכי באם לא תעשה כדבריו ינתקו עמה בנותיה קשר בעוד מספר שנים וישנאו אותה. ד'מ', שהאמינה לדבריו וחששה מפני הפורענויות שיתרגשו עליה, מסרה לו את מספר הטלפון שלה.
מספר שעות לאחר מכן התקשר המשיב ל ד'מ' ואמר לה כי
"היא צריכה להציל בפיקוח נפש חמש נפשות". ד'מ', שנבהלה מדבריו, שאלה מה עליה לעשות לשם כך והמשיב מסר לה כי עליה להגיע לביתו לקרוא בספר, וכי עליה לתת לו את תחתוניה לצורך כך שישפוך עליהם מים וישרוף אותם, ואז בן זוגה
"כבר יתחיל להשתולל ולהידבק לתקרה וזה מה שיקדם את עניןהגט". ד'מ', שלא הבינה מה המשיב רוצה לעשות שאלה אותו
"אתה רוצה לשכב איתי, תגיד לי את האמת", ובתגובה אמר לה המשיב כי מששניהם אנשים חרדים לא יהיה ביניהם כל מגע פיזי. תחת הבטחה זו, ולאחר דבריו הברורים בדבר הסכנה הנשקפת לה ולילדיה, הסכימה ד'מ' להגיע לביתו של המשיב, אך ציינה כי היא בזמן המחזור החודשי שלה. בתגובה אמר לה המשיב כי אותו שייח' אמר לו כי דווקא בעת שהיא במחזור הדבר יותר טוב בגלל הטומאה שבכך. כן אמר לה, לאחר שאמרה לו כי היא מעוניינת לשתף את אחותה בכל מה שאמר לה המשיב, כי מוטב שלא תספר מאחר ש
"דבר הסמוי מהעין יש בו ברכה", והסביר לה כיצד להגיע לביתו.
משהגיעה ד'מ' לבית, בשעה 15:30, נעל המשיב את הדלת, הכניס לכיסו את המפתח, הוציא מספר דפים מכיסו והקריא ל ד'מ' את הדברים אותם אמר "השייח' הערבי" אודות המתלוננת, והדברים שעליהם לעשות, לצורך הוצאת הכישוף. המשיב ציין עוד, כי בין ההוראות שנתן "השייח'" היתה ההוראה לקיים יחסי מין עמה ולגעת בה בכל גופה, תוך שהוא מדגיש כי
"הכל לשם שמים ופיקוח נפש לחמש נפשות". לאחר מכן החל המשיב לגעת באיבר מינה של ד'מ', ולדבריה המפורשים כי אינה רוצה לשכב עמו השיב
"בסדר, בטח שלא". לאחר ש ד'מ' הורידה את תחתוניה והרימה את חצאיתה, לבקשתו של המשיב, הוא החדיר שתיים מאצבעותיו לאיבר מינה וכן חשף בפניה את איבר מינו כשבכל אותה עת הוא משמיע בפניה אמרות מגונות. כשביקש מד'מ' להוריד את חולצתה וזו סרבה באומרה כי הוא הבטיח לה שלא יעשה זאת, השיב כי זה מה שהשייח' הערבי אמר שצריך לעשות.
ד'מ', באמונתה ובפחדה לחייה ולחיי ילדיה, עשתה כן והמשיב ביצע בה מעשים מגונים ומעשי אינוס נוספים, שכללו מציצת פטמותיה, החדרה נוספת של אצבעות לאיבר מינה, הצמדתה לקיר ונישוקה. לאחר מכן לקח המשיב את ד'מ' לחדר השינה והורה לה לשכב על המיטה, תוך שהוא מבהיר לה כי אם השניים הגיעו למצב הזה חבל שלא "יזדיינו" מאחר שזה מה שהשייח' אמר לעשות. בתגובה אמרה ד'מ' כי היא לא מסכימה לקיים עמו יחסי מין בשום פנים ואופן. המשיב הרגיעה כי רק ישכב לצדה, התפשט והחל לחכך את איבר מינו באיבר מינה, כשבכל אותה עת מצמידה ד'מ' את רגליה בחוזקה זו לזו. לאחר שהמשיב המשיך לבצע ב ד'מ' מעשים מגונים ותוך שכל אותה עת היא מכווצת את שריריה על מנת למנוע ממנו להחדיר את איבר מינו לאביר מינה ומביעה את בושתה וחששה מפני המצב אליו נקלעה, ולאחר שחששה מפני המשיב והאמינה כי יש בכוחו לחלץ אותה מהמצב אליה נקלעה, כי השייח' עמו התייעץ המשיב אכן הורה לבצע המעשים האמורים וכי יש בדברים אלו כדי להציל את חייה וחיי ילדיה, אפשרה ד'מ' למשיב להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, עד שהגיע לפורקנו. ד'מ', שנבעתה מהמעשה, שאלה את המשיב מדוע עשה כן שהרי הבטיח לה כי לא יקיים עמה יחסי מין, אך המשיב לא ענה לה וכשקמה להתלבש ביקש ממנה כי תמסור לו את תחתוניה לצורך שריפתם וקבורתם והכל לצורך הוצאת הכישוף כביכול.
למחרת, בעת שהגיעה ד'מ' לבית התמחוי פגש בה המשיב ואמר לה כי סיפר לשייח' על מעשיהם, כי השייח' אמר שמה שעשו עזר מאוד ועכשיו
"בעלה יתחיל להשתולל" וכי השייח' אמר שיצטרכו לחזור על הדבר עוד מספר פעמים. ד'מ' סרבה, אולם המשיב המשיך להפציר בה, הן פנים אל פנים והן באמצעות הטלפון בימים שלאחר מכן, ואף ציין כי ברצונו רק לעזור לה וכי הוא עושה זאת "לשם שמיים".
4. בדברים אלו, כנטען, בעל המשיב את המתלוננות וביצע בהן מעשים מגונים לצורך גירויו וסיפוקו המיניים בהסכמתן, שהושגה במרמה הן לגבי מיהותו של המשיב, שהתחזה בפני המתלוננות כבעל סגולות וכישורים מיוחדים שיש בכוחם לחלץ את המתלוננות ממצוקותיהן, והן לגבי מיהות המעשים, לגביהם הונה המשיב את המתלוננות, וגרם להן לחשוב כי שייח' כלשהו הורה לו לעשות את המעשים על מנת לפתור את בעיותיהן - בעיית הנישואין של המתלוננת ח'א', ובעיית הגט והכישופים הרובצים כביכול על המתלוננת ד'מ' ועל ראשי ילדיה.
ראיות לכאורה
5. כתב האישום מתבסס בעיקר על הודעות המתלוננות, על עימות שנערך בין המשיב ובין המתלוננת אישום הראשון, ועל הודעות מנהל וטבח בית התמחוי לגבי האישום השני. כמו כן קיימת הודאה חלקית של המשיב לפיה היה בקשרים אינטימיים עם המתלוננות - אף כי לטענתו הכל היה בהסכמה וללא מרמה כלשהי. בהתייחס לכך, טוען בא-כוח המאשימה, עו"ד הדיה, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים למשיב, תוך שהוא מפנה להודעותיהן המפורטות של המתלוננות, למוגבלות נפשית קלה ממנה סבלה ח.א (ואשר בגינה ובגין קשיים ראייתיים נוספים לא הוגש כתב אישום בזמנו ביחס למעשים נשוא האישום הראשון שנעברו בשנת 2002), לתמימותה הרבה של ד'מ', ולכך ששתיהן נוצלו על ידי המשיב לביצוע זממו תוך שהוא מטעה אותן לחשוב, לכל אורך הדרך, כי במעשים הנעשים בגופן יש כדי להצילן מהגורל הנורא המרחף מעליהן.
עוד טען, כי החשש לקנוניה, כטענת בא-כוח המשיב, הוא אפסי, שעה שמדובר בנשים חרדיות אשר הקלון בגילוי המעשים יוטל, למרבה הצער, דווקא לפתחן, ומכאן התמריץ השלילי בפני תלונת שווא. עוד הפנה לכך כי בהודעות המשיב, בהן הוא מודה חלקית במיוחס לו יש כדי חיזוק לגרסת המתלוננות: כך, לדוגמה, הודה המשיב כי סיפר למתלוננות אודות השייח' הערבי - אף כי טען כי קרא אודותיו בספר. כמו כן הודה בעימות כי רצה להוציא למתלוננת ח'א' את "העין הרעה" שדבקה בה. כן עמד בא כוח המאשימה על המוטיבים המקשרים בין שני האישומים: שריפת התחתונים, סיפור השייח' הערבי, הפחדות בדבר "עין הרע" ו"כישופים" והסגולה היתרה, כטענת המשיב, שיש בביצוע מעשים מיניים בעת שהאשה נמצאת במחזורה החודשי. מוטיבים אלו, לטענת בא-כוחה של המאשימה, משווים אמינות להודעות המתלוננות, שתי נשים שאין להן קשר זו לזו ומעשים שנעשו בזמנים שונים, ומפחיתים עוד יותר את הסיכוי ל"עלילה", כנטען.
6. בהתייחס ליסודות העבירה טען בא-כוח המאשימה, כי "
כשיש סנקציה קשה שסובייקטיבית היא נטמעת בתודעת המתלוננות, לפיה יאונה להן רע או לילדיהן במקרה השני, ובית המשפט יפליג בשלב זה מן ההנחה שהן מסרו את גופן והסכימו להיבעל רק מאותו חשש, ובסופו של דבר אנחנו יודעים הרי שהנאשם אינו בעל סגולות והוא בעצם רימה אותן... אזי יסודות העבירה מתקיימים גם מתקיימים... ואני גם מתייחס למיהות המעשה, קרי - אם תסכימי להיבעל או אבעל אותך - זה יביא את אותה הבטחה..." (עמ' 13 לפר' ש' 5-11).
7. מנגד טען עו"ד בר חיים בא-כוח המשיב, כי "
מדובר כאן במקרה של גבר חרדי, נשוי ואב לילדים, שקיים, בניגוד למה שמקובל במגזר החרדי, יחסים רומנטיים כאלה או אחרים עם נשים חרדיות. אחת מהן, באישום הראשון, פנויה, והאחרת נשואה, אבל שתיהן ידעו היטב את מצבו המשפחתי לאשורו, כאשר המתלוננת הראשונה קיוותה שיצא לה בכל זאת משהו מהרומן איתו - חתונה. יש כמה נקודות שיש בהן כדי לזעזע לחלוטין את הגרסה של התביעה שמדובר באונס, נקודות שמהן עולה שלמעשה גרסת הנאשם נכונה, שמהן עולה שהיו יחסים רומנטיים עם שתיהן וששתי הנשים התלוננו ברגע חשוד מסוים מטעמים אישיים, תוך שהן מנסות לייפות, לפעמים על-ידי הוספת שקר או על-ידי הגזמה של האמת ו/או בדרכים אחרות, את התנהגותן הבזויה מבחינת העולם החרדי, תוך ניסיון להצדיק אותה בכל מחיר, גם במחיר של מעצר של אדם חף מפשע" (עמ' 16 לפר' ש' 13- עמ' 17 ש' 3). עוד ציין, כי הריחוק בין מועד ביצוע המעשים המיוחסים למשיב לבין המועד בו פנו המתלוננות למשטרה, ומועדי התלונה, מביאים למסקנה כי הגשת התלונה נועדה, כנטען, לטהר את שמן של המתלוננות לאחר שה"פרשיות הרומנטיות" בינן לבין המשיב נודעו ברבים.
לגבי האישום הראשון טוען בא-כוח המשיב, כי מדובר במתלוננת שאינה מהימנה לחלוטין וכי שינתה את גרסתה, שבתחילה היתה רק לגבי אירוע אחד בו הראה לה המשיב קלטות פורנוגרפיות והתייחסה רק אל ניסיון לחדירה, ורק לאחר שתיק החקירה נסגר כתבה מכתב לגבי המקרים האחרים, לשיטתה. עוד הוא מלין על כי תיק החקירה - שנסגר בזמנו - נפתח בשנית אך לצורך "חיזוק" לאישום השני, שהוא "תיק צולע", כדבריו.
לגבי האישום השני נטען על ידו, כי אף כאן דבריה של המתלוננת אינם אמת, וכי מעשי המשטרה עלו אף כדי "מחדל חקירה" בהתייחס לעובדה כי נהג מונית שלדידו של ב"כ המשיב למד מפיו של המשיב על כי המתלוננת שלחה לו הודעת מסרון בה כתבה כי היא אוהבת אותו, לא נחקר.
בהתייחס ליסודות העבירה טען בא כוח המשיב, כי מאחר שהמרמה צריכה להתייחס למהות המעשה או למיהות העושה, גם לשיטת המאשימה לא עלו מעשיו של המשיב כדי מעשים אסורים, שכן המתלוננות היו מודעות לכך שהמשיב בועל אותן ועושה בהן מעשים מיניים, וגם ידעו כי מדובר בגבר נשוי, ומשכך לא היתה מרמה גם לגבי מיהות העושה. עוד ציין, כי
"
צריך להוכיח קשר סיבתי בין האשמה לבין המרמה לגבי המהות של המעשה והמיהות של העושה, וזה בכלל לא הוכח כאן. היחסים בין בני אדם, היחסים בין גברים ונשים הם יחסים מאוד מורכבים, מבוססים על הרבה מלל, מבוססים על דמגוגיה, על מונולוגים של הגבר או של האישה, יש במונולוגים האלה לפעמים שקר כזה או אחר, אבל עדיין זה לא פוסל את היחסים שהתנהלו בעקבות אותן שיחות והופך אותם בכל מקרה לפליליים, זה לא המקרה" (עמ' 20 ש' 3-9).
ד י ו ן