בעניין משיבים 1-3 (להלן: "המשיבים")
זוהי בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם.
1. נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם: קשר לפשע, שוד ורצח - עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 402 ו-300(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק").
2. כעולה מעובדות כתב האישום, בחודש דצמבר 2007, או בסמוך לכך, קיבל משיב 1, רוני רן עבד רבו (להלן: "עבד רבו" או "משיב 1") מידע, לפיו בדירה בבית חנינה החדשה בירושלים מחזיקה בעלת הדירה, שהיא אלמנה, רכוש רב ערך בכספים ובזהב. מידע זה לא היה מדויק, שכן באותה העת התגוררו בדירה ג'מילה סולימאן, ילידת 1923 (להלן: "המתלוננת"), יחד עם בן זוגה המנוח, עלי סולימאן, יליד 1925 (להלן: "המנוח").
בעקבות האמור פנה עבד רבו למשיב 4, אשרף עג'לוני (להלן: "עג'לוני") ושניהם סיכמו כי יבצעו שוד בדירה ויגנבו הרכוש. לצורך זה הם אף פנו לנאסר אל הווא (להלן: "נאסר") כדי שהלה ימצא עבורם אנשים מתאימים לביצוע ההתפרצות והגניבה.
על פי הנטען, המליץ נאסר על משיב 2, סאבר עספור (להלן: "עספור" או "משיב 2") כמתאים לביצוע העבירה, נוכח ניסיונו הקודם בתחום, שכלל גם שוד מזויין בבנק בעזרייה, אף כי התנגד לכך שעג'לוני ייטול חלק בקשר נוכח שמועה כי האחרון מסייע לכוחות המשטרה.
כתוצאה מכך, כנטען, קשרו משיבים 1-3 יחד עם עלי קומני (להלן: "קומני") ונסרין זיאדי (להלן: "זיאדי") קשר לביצוע השוד בדירה. עג'לוני לא צורף לקשר, אולם היה מודע לפרטיו, ובהם יום ושעת ביצוע העבירה.
כשבוע וחצי קודם לאירוע השוד נשוא כתב האישום, הגיעו לשטח משיבים 2 ו-3 ביחד עם קומני וזיאדי, על מנת לבדוק את מיקומה של הדירה ולתכנן את הדרך הטובה ביותר להכנס לתוכה. במועד זה הוסכם, כנטען, כי החבורה תגיע לדירה בשעות הבוקר תוך שהמשתתפים יתחזו לעובדי עירייה וכוחות הבטחון, על מנת לגרום לדייריה לפתוח להם את הדלת ללא התנגדות, וכי לכשיכנסו יגנבו את דברי הערך, תוך שימוש בכוח ואיומים.
עוד נטען בכתב האישום כי לצורך ביצוע השוד רכש עג'לוני, לבקשת משיב 1, בחנות לציוד מחנאות בירושלים, כובע ועליו הכיתוב "בטחון" וכן סמל משטרת ישראל. כמו כן קיימו המשיבים פגישה ביום 21.1.08 או סמוך לכך, בה סוכם כי ביום 22.1.08 יבצעו את השוד.
ביום 22.1.08 בשעה 9:00 לערך נפגשו המשיבים בביתו של עבד רבו כדי לצאת בצוותא לביצוע השוד. זיאדי אספה את המשיבים ברכבה והסיעה אותם לדירה, ולאחר שהחנתה את רכבה סמוך לבנין בו מצויה הדירה, יצאו הארבעה מהמכונית, כשמהמשיבים 1 ו-3 חבשו לראשם כובעים ועליהם הכיתוב "בטחון", משיב 1 לבש גם מעיל כחול ועליו סמל של משטרת ישראל, והכל לצורך יצירת מצג כאילו הם שייכים לכוחות הבטחון ולמשטרה. לאחר שהמתלוננת פתחה להם את הדלת, תוך שזיאדי הציגה מצג שווא לפיו הם עובדי מחלקת הארנונה בעירייה שבאו לצורך בדיקת תשלומי הארנונה והדיירים במקום, נכנסו האחרונים לדירה. זיאדי עזבה את הדירה זמן קצר לאחר מכן, והמתינה ברכב עד לסיום השוד.
בזמן שהמנוח הלך לחפש את תעודות הזהות של השניים, לבקשת המשיבים, קשר משיב 2 את המתלוננת, סתם את פיה בחתיכת בד על מנת שלא תצעק ותוך שהוא מצמיד סכין לגרונה ומאיים עליה כי ירצח אותה באם לא תענה לדרישתו, הורה לה להביא את כספה. כן הוריד מגופה בכוח תכשיטי זהב רבים אותם ענדה. בד בבד, בחדר השינה, הצמיד משיב 1 אקדח לראשו של המנוח, וכפת אותו בעזרת חרבאווי. השניים אף אטמו את פיו ואפו של המנוח והושיבו אותו על הרצפה, תוך שהם מחפשים אחר דברי ערך. בהמשך הובאה אף המתלוננת לחדר ובאיומי אקדח מצדו של משיב 1 גילתה למשיבים את מקום המחבוא של הכסף.
בשלב כלשהו חש המנוח ברע ואיבד את ההכרה. משיבים 2 ו-3 שחררו את המנוח מקשריו ושפכו עליו מים, אולם מצבו לא השתפר והוא נפטר במהלך ביצוע השוד או סמוך לאחר מכן מדום לב. אף שהמתלוננת הצביעה על בעלה המנוח ואמרה למשיבים
"לא חראם שתרצחו אותו, הנה הוא מת", התעלמו המשיבים מדבריה ועזבו את הבית, לא לפני שכפתו שוב את המתלוננת ולקחו את מכשירי הפלאפון שהיו בידיה לבל תזעיק עזרה.
מהדירה נגנבו כספים וחפצי ערך רבים, ובהם שעונים, תכשיטים ומצלמות של בני הזוג הקשישים.
3. לענין קיומן של ראיות לכאורה לעבירות הקשר והשוד המיוחסות למשיבים הפנתה באת כוח המאשימה, עו"ד אבולעפיה, לאלימות שהופעלה על המנוח והמתלוננת - קשישים בני 83 ו-85: כפיתת ידיהם וחסימת פיהם, הורדת התכשיטים בכוח על ידי משיב 2 מגופה של המתלוננת, ואיום באקדח מצדו של משיב 1 על המתלוננת ועל המנוח. לדבריה, "
כל המשיבים בסיכומו של דבר הודו במעשה. כל אחד בפני עצמו. השליכו כל אחד על האחר והדברים כתובים בהודעותיהם. לכן לדעתי אין בעיה של ראיות לכאורה לגבי השוד והגניבה וקשירת הקשר וכפיתת דיירי הבית" (עמ' 11 לפר', ש' 12-14).
כן טענה, כי קיימות ראיות לכאורה גם לעבירת הרצח - לפי סע' 300(א)(3) לחוק העונשין, שעה שהמשיבים גרמו למותו של אדם במזיד במהלך ביצוע עבירת השוד. לשיטתה כבר בעת תכנון השוד הם היו מודעים לכך שיש בבית אשה קשישה, לא כל שכן משהגיעו לפתח הבית והמנוח פתח להם את הדלת. לטעמה היה עליהם לצפות כי נוכח גילם של הקשישים קיימת אפשרות כי כתוצאה מהשוד ייגרם מוות. לא כל שכן משכפתו את זוג הקשישים ומשלא הזעיקו עזרה שעה שהמנוח איבד את הכרתו, ואף מנעו הגשת עזרה משעזבו את המקום תוך שכפתו את המתלוננת ולקחו עמם מכשירי הטלפון.
לעניין עילת המעצר טענה, כי "
שוד קשישים זה טאבו" (עמ' 13 לפר', ש' 1) וכי נוכח נסיבותיו החמורות של המעשה אין מקום לשחרר אי מי מהמשיבים לחלופת מעצר.
4. באי כוח המשיבים 1 ו-2 טענו כי מלכתחילה לא תוכנן שוד, אלא התפרצות או גניבה, וכי אף שהמשיבים ידעו כי יש קשישה בבית "
הם קיוו או סברו שניתן יהיה "לעבוד" עליה שהם באים מטעם רשות כזו או אחרת וקיוו שבאופן שכזה לעשות חיפוש בבית ללא שימוש בכוח... איש לא תכנן לבצע שוד" (ר' דברי עו"ד בלום בא כוח משיב 1, עמ' 14 לפר' ש' 1-6). עוד לשיטתו של עו"ד בלום, לא הופעלה על הקשישים כל אלימות וכי אף כפיתתם לא נעשתה באלימות. לדידו יש להבחין בין מקרים בהם עברו הקשישים הנשדדים "התעללות איומה" לבין המקרה דנן בו "
חוץ מנגיעות ואולי אחיזה שלא השאירה שום סימן לא הופעלה שום אלימות לא כלפי האלמנה ולא כלפי המנוח. נהפוך הוא. חילופי הדברים וכן אנו שומעים מהאלמנה היו עדינים. התנהגו אליהם במעין נימוס" (עמ' 15 לפר' ש' 12-14).
לעניין עבירת הרצח טען עו"ד בלום, כי "
לא מספיק לקבוע שהפטירה באה בעקבות מתח בו היה שרוי המנוח. צריך למצוא קשר סיבתי". עוד טען, כי המנוח לא היה נראה כפי גילו, אלא צעיר הרבה יותר, וכי אף בדו"ח מד"א נכתב כי "
מדובר באדם שנראה להם בן 65... כולם כולל נסרין מתארים את האיש שפתח את הדלת כאדם מאוד גבוה וכבד גוף... לכן אפשר לומר שמבחינת התגבשות הכוונה הפלילית הם חשבו שעומד מולם אדם בן 65" (עמ' 14 לפר', ש' 11-17).
באשר לשאלת המסוכנות נטען על ידו, כי לא נשקפת מסוכנות ממשיב 1 מאחר שלמרות הרשעותיו הקודמות בעבירות אלימות מדובר "
בעבירות של אלימות רחוב, קטטות, עבירה אחת של נשיאת סכין שהיא גם עבירה של חוליגניזם ותו לא" וכי יש אפילו הסבר לעברו הפלילי של רוני שעה שהלה פוטר מעבודתו רבת השנים במגרש חניה בלב העיר ירושלים "
ולאחר מספר חודשים של ישיבה בבית הוא הפך לנואש". לאור האמור עתר כי משיב 1 ישוחרר למעצר בית, והתחייב להמציא "חלופה קונקרטית" באם בית המשפט ייעתר לבקשתו.