1. המדובר בערר על החלטת בית משפט השלום בנצרת מיום 07/11/05 (כב' השופטת לילי - יונג גופר) בב"ש 5538/05, על פיה נעצרו העוררים עד תום ההליכים נגדם.
2.
א.
נגד העוררים הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בנצרת, ובו יוחסו להם עבירות של גניבת בקר, קשירת קשר לביצוע פשע, התעללות בחיה, הסתייעות ברכב לביצוע פשע, הסגת גבול כדי לעבור עבירה, איסור הובלת בקר ללא היתר, הובלת בעלי חיים ברכב והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
ב.
בכתב האישום נטען כי שלושת העוררים הם אחים בגילאים 23, 28 ו- 24 שנים, המתגוררים בבית הוריהם בכפר ראמה, ולאביהם רפת הממוקמת ליד כפר ראמה (להלן: "הרפת"). עובר לתאריך 22/10/05 קשרו העוררים לגנוב עגלות מהמכלאה הסמוכה לצומת גומא והשייכת לקיבוץ סאסא (להלן: "המכלאה"). לצורך קידום הקשר ומימושו, הגיעו העוררים באמצעות מכוניתו של העורר מס' 1 מסוג סובארו פרטית (להלן: "המכונית") בלילה שבין 21/10/05 ליום 22/10/05 למכלאה, חתכו את גדר המכלאה, נכנסו לתוכה וגנבו 6 עגלות בנות חודשיים - ארבעה חודשים, כל אחת שוויה של כל עגלה כ- 2,800 ש"ח. העוררים כפתו את רגליהן של העגלות והידקו את פיותיהן באמצעות אזיקונים ובאמצעות חוטי ברזל, השליכו שתיים מהעגלות הכפותות למושב האחורי של המכונית ואת ארבע העגלות שנותרו דחפו לתוך תא המטען של המכונית. העוררים נסעו עם המכונית העמוסה, בהגיעם לצומת אליפלט בכביש 90, הבחין השוטר שניצר שנסע ברכב משטרתי במכונית שנראתה לו חשודה והחל לדלוק אחריה, השוטר הפעיל אורות כחולים וסירנה, קרא בכריזה לעוררים לעצור והבהב להם באורות הרכב המשטרתי, אך העוררים לא שעו לקריאותיו והמשיכו להימלט. בהמשך ובעת שהגיעו העוררים למטע זיתים המרוחק כמה מאות מטרים מהרפת, נטשו העוררים את המכונית ונמלטו. ביום 22/10/05 בסמוך לשעה 07:45 הגיעו העוררים 1 ו- 2 לתחנת משטרת כרמיאל, העורר מס' 1 מסר לשוטר ידיעה כוזבת לפיה המכונית נגנבה במהלך הלילה שחלף מליד ביתו. הוא עשה זאת בכוונה להכשיל את החקירה הפלילית.
ג.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים.
ד.
לאחר ששמעה את טיעוני הצדדים, עיינה בחומר הראיות, החליטה כב' השופטת גופר לעצור את העוררים עד תום ההליכים תוך קביעה כי קיימת עילת מעצר, וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה, ומכאן הערר בפניי.
3. ב"כ העוררים הן בנימוקי הערר והן בטיעוניו בעל פה, טען להעדר קיומן של ראיות ישירות, לשיטתו הראיות הנסיבתיות אין בהן כשלעצמן כדי להקים תשתית ראייתית לכאורית נגד העוררים. טענה זו דינה להידחות. בית המשפט העליון קבע לא אחת כי ניתן להרשיע אדם על יסוד ראיות נסיבתיות אם אלו מוליכות למסקנה הגיונית האחת ויחידה בדבר אשמתו של אותו אדם (ראה פסק הדין שצוטט בהחלטת בית משפט קמא ע"פ 1888/02 מ"י נ. מקדאד, פ"ד נו (5) 221, בעמ' 230 - 229, והפסיקה המאוזכרת שם).
בענייננו, עיון בחומר הראיות מלמד, כי השוטר נחמיה שניצר בדו"ח הפעולה שלו מיום 22/10/05 ציין כי בהיותו בסיור שגרתי בצומת אליפלט כביש 90, הבחין במכונית של העורר מס' 1 נוסעת במהירות, הוא עקב אחרי המכונית, סימן לה לעצור, השתמש בכריזה, ואף הבהב לה עם אורות, ועל אף הכרזתו למכונית לעצור, המכונית לא צייתה להוראותיו והמשיכה בנסיעה מהירה. במרדף הוא זהה את מספר המכונית הנקוב בכתב האישום, ולאחר שבדק במסוף והתברר לו כי המכונית בבעלות העורר מס' 1 ולא מופיעה כגנובה, ביקש ממשטרת משגב לחסום אותה לפני כפר ראמה. בהמשך ולפני כפר מגאר נכנסה המכונית לתוך חורשה, ובתוך מטע זיתים נעצרה המכונית וירדו ממנה שני אנשים אשר ברחו בתוך המטע, המכונית המשיכה בנסיעה לתוך מטע זיתים ובמרחק דקות ספורות מהרפת שלהם נטש הנהג את המכונית עם מנוע פועל וברח. השוטרים רדפו אחרי הנהג, אולם לא הצליחו לתפוס אותו. בבדיקה של המכונית מצאו שני עגלים בתוך המושב האחורי וארבעה עגלים בתוך תא המטען אשר כפותים ודחוסים בתוך תא המטען, הכל כפי שמתואר בכתב האישום. בהמשך ציין השוטר שניצר כי אחד הבחורים שישב במושב האחורי של המכונית, היה עם שער ארוך. לציין כי אבחנתי בבית המשפט כי אכן העוררים 2 ו- 3 הם עם שער ארוך.
טענת העורר מס' 1 כי מכוניתו נגנבה בליל האירוע, לכאורה הופרכה מכיוון שלא נתגלו במכונית סימני פריצה ואף מפתח המכונית נשאר בתוכה. זאת ועוד, גרסתו של העורר מס' 1 כי הוא איבד את מפתח המכונית וקיבל מגיסתו מפתח רכבה על מנת שישתמש בו נבדקה על ידי המשטרה לכאורה הופרכה מכיוון שהתברר כי מפתח רכבה של הגיסה לא מניע ולא פותח את המכונית של העורר מס' 1.
בנוסף עלו סתירות בין דברי העוררים לבין משפחותיהם באשר למעשיהם בליל האירוע. מעבר לראיות הנ"ל, על פי פלטי החברות הסלולריות התברר כי הפלאפונים של העוררים 2, 3 אוכנו בשעות הרלוונטיות לאירוע הגניבה בזירת הגניבה, העורר מס' 2 בהודעתו מיום 02/11/05 אישר כי הפלאפון שאוכן כאמור שייך לו, אולם לא נתן כל הסבר לאיכונים. העורר מס' 3 הגדיל לעשות זאת כאשר הרחיק את עצמו מהפלאפון הנטען, אולם אחיו אמיר עטור אישר כי זהו הפלאפון שלו.
לסיכום, הצטברותן של כלל הראיות המפורטות לעיל, אשר בעיקרן נסיבתיות בצירוף עדות השוטר, ובנוסף להתנהגות העוררים, יש בהן כדי להקים תשתית ראייתית לכאורית בה הפוטנציאל להביא בסופו של ההליך לידי הרשעת העוררים בעבירות המיוחסות.
מיותר לציין, כי ב"כ העוררים הסכים בדיון שהתקיים בבית משפט קמא לקיומן של ראיות לכאורה.
4. באשר לעילת המעצר, בית המשפט העליון קבע לא אחת כי:
"אומנם עבירות רכוש אינן נמנות עם קבוצת העבירות המקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית כאמור בסעיף 21 (א) (1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996, אך מאידך גיסא ריבוין של עבירות רכוש חמורות המבוצעות בשיטתיות תוך התארגנות של מספר עבריינים עלולות לסכן את בטחון הציבור ולהקים עילת מעצר, (ראה בש"פ 9407/03 גריפאת תאופיק נ. מ"י (לא פורסם), וכן האסמכתאות שאוזכרו בהחלטת בית משפט קמא).
בענייננו, ועל פי חומר הראיות, העוררים שהם אחים תכננו לכאורה לבצע את הגניבה בשעות הלילה, הם הצטיידו בכל הדרוש לביצועה, רכב, אזיקונים, חוטים, כלים לחיתוך גדרות של המכלאה, גנבו מתוך המכלאה 6 עגלות צעירות והובילו אותם בתוך המכונית בצורה פראית ואכזרית לחלוטין, כל זה נעשה על מנת להשיג רווחים קלים, ובעניין זה הנני שותף לקביעתו של בית משפט קמא כי אכן התמונות הקשות של העגלות הצעירות בתוך תא המטען של המכונית מלמד על האכזריות בה נעברו העבירות, וכן על האטימות של העוררים שגילו כלפי יצור חי למען בצע כסף. בנוסף הנני שותף לקביעת בית משפט קמא כי:
"הידוק פיותיהן של עגלות צעירות באזיקונים ובחוטי ברזל, קשירת רגליהן בחזקה ודחיסתן לתוך תא מטען של רכב פרטי, מלמדת על אכזריות שלוחת רסן ומסוכנות מובהקת" (סעיף 10 להחלטה).
מעבר לכך, בית המשפט העליון קבע כי:
"העובדה כי מדובר בעבירה מסוכנת ונפוצה, בחינת מכת מדינה ראוי שתילקח גם היא במסגרת השיקולים לבחינת מדרג מסוכנות ושיקולי מעצר" (ראה בש"פ 2997/05 צורי ג'רבי נ. מ"י, תקדין עליון 2005 (2) 238).
אין חולק כי בענייננו התופעה של גניבת בקר הפכה למכת מדינה, ובבש"פ 3565/05 מוראד גריפאת ואח' נ. מ"י, תקדין עליון 2005 (2) 704 קבע כי:
"מדובר בתופעה רחבה ומדאיגה של גניבות בקר במימדים כלל ארציים שהגיעה בשנים 2005 - 2004 להיקף של 2270 ראשי בקר".
מעבר לאמור לעיל, התנהגות העוררים בעת האירוע אשר לא שעו להוראות השוטרים על אף המרדף של השוטרים והקריאות להם לעצור, העוררים נמלטו ואף נטשו את המכונית ובתוכה העגלים. בנוסף נסיון העורר מס' 1 לשבש את מהלכי החקירה על ידי מתן תלונה שכביכול המכונית נגנבה בליל האירוע. הצטברותן של מכלול הראיות יש בה כדי ללמד על מסוכנותם.