החלטה בתיק בש 3083/07

1.         בהמשך להחלטתי מיום 24.12.07 ובהתאם לאמור בהחלטת כב' השופטת פרוקצ'יה, מיום 13.2.08, בערר שהוגש על החלטה זו במסגרת בש"פ 91/08 מדינת ישראל נ' שיבלי (טרם פורסם) וכאשר בפני תגובות המשיבה והמבקש לעניין זה, נדרש אני שוב להכרעה במחלוקת אשר להיות המסמכים המוכתרים ח', צ', קא', קה', רז' (להלן: "המסמכים")- "חומר חקירה" אם לאו.

2.         בהסתמך על האמור בהחלטת ביהמ"ש העליון בבש"פ 91/08 הנ"ל, וכעיקר סעיפים 11 ו-13 להחלטה זו, טוענת המשיבה- מאשימה כי מסקנתה בעקבות בדיקת המסמכים, כפי שנצטוותה על-ידי ביהמ"ש העליון, הינה כי אין מדובר ב"חומר חקירה", מאחר ומסמכים  אלה נוגעים להערכות גוף החקירה ו/או כוללים נתונים על תכנון וביצוע פעולות חקירה משטרתיות.

            ב"כ המבקש- נאשם מסתמכים אף הם על האמור בבש"פ 91/08 הנ"ל, מבקשים להחיל על המסמכים השנויים במחלוקת את "מבחן הרלבנטיות".

עם זאת, היה ומדובר במסמכים שאינם מוסיפים דבר להגנה ומהווים תרשומת פנימית שעניינה התנהלות החקירה בלבד, הרי מסכימים הם כי אלה לא יועברו לעיונם.      

3.         הוראת סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), מכוחה מתבקש העיון במסמכים האמורים, קובעת בזו הלשון:

(ההדגשות לעיל ולהלן- שלי- י.כ.)

רבות נכתב אודות פשר הביטוי "חומר חקירה", בניסיון להביא לכדי התוויית כללים ברורים לתחימתו של ביטוי זה, אלא שבסופו של יום עומד בפני ביהמ"ש כל מקרה וכפי נסיבותיו הוא (ראה כאן: בש (נצ') 99/08, 185/08 שיבלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש (נצ') 1621/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). 

ביהמ"ש העליון בפסק-דינו בעניין בש"פ 3152/05 בן יעיש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), עמד על העקרונות המרכזיים הקובעים את גדרי המונח "חומר חקירה":

"סעיף 74 לחוק מעניק לנאשם זכות לעיין בחומר החקירה הנוגע לאישום נגדו. זכות זו הינה עמוד תווך של הזכות למשפט הוגן... כידוע, החוק אינו מגדיר מפורשות 'חומר חקירה' מהו, אולם בפסיקת בית משפט זה התעצבו והתוו עקרונות מנחים לקביעת גדריו, שמן הראוי להזכיר את אלה מביניהם הנוגעים לענייננו.

העיקרון המרכזי הינו כי המבחן הקובע האם חומר מסוים 'חומר חקירה' הוא הינו מבחן הנגיעה של החומר לאישומים נגד הנאשם... נקבע, כי אין לפרש מונח זה באופן מצמצם ודווקני. דהיינו, תחת כנפיו של המונח 'חומר חקירה' אין מסתופפות אך ורק אותן ראיות המתייחסות במישרין לאישום נגד הנאשם, אלא יש לפרשו כך שיכללו בגדרו גם ראיות 'השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום במשמע' ... וכן חומר הנוגע לראיות שבכוונת התביעה להציג, גם אם אינו נדרש להוכחת האישומים עצמם, כמו-גם חומר שההגנה תבקש להגיש ויש בו להשפיע על בירור האישום נגד הנאשם... במילים אחרות, הגדרת 'חומר חקירה' משתרעת על כל חומר הקשור, בין במישרין ובין בעקיפין, לאישום וליריעה הנפרשת בפני בית המשפט ... יחד עם זאת, 'חומר חקירה' אינו כולל באופן גורף כל ראיה:

'אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של 'חומר החקירה' ראיות, שהרלוואנטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית...'...".

(שם, פסקה 6 לפסק הדין)

            בבש"פ 91/08 הנ"ל נדרש ביהמ"ש העליון לשאלת מעמדם וסיווגם של מזכרים המועברים לעיונו של שופט המעצרים בלבד, זאת לשלב בו אנו מצויים כעת, הווה אומר בשלב שלאחר הגשת כתב אישום, בקובעו:

"השאלה היא מה מעמדם של מזכרים אלה (-מזכרים המועברים לעיונו של שופט המעצרים בלבד- י.כ.) בשלב שלאחר הגשת כתב אישום, וכיצד יש לסווגם לאור הכלל המחייב העברת "חומר חקירה" לעיונה של ההגנה לצורך המשפט.
התשובה לשאלה זו אינה עשויה מיקשה אחת, והיא תלויה, בכל מקרה, בטיב החומר, הנתונים והעניינים הכלולים במזכרים הנוגעים להליך המעצר, המצויים בתיק התביעה. המבחן שיש להחיל לגבי תוכנם של המזכרים האמורים הוא המבחן הכללי הרגיל, המוחל ביחס לסיווג חומר כ'חומר חקירה' - קרי: האם נכללים במסמך נתונים כלשהם המהווים חומר רלבנטי המצוי בגרעין הקשה של תשתית ראיות התביעה עליו מתבסס האישום; האם כלולים בו נתונים השייכים ל'פריפריה' של האישום, או שמא מדובר במסמך שלתוכנו אין כל רלבנטיות לאישום, או שהרלבנטיות שלו היא רחוקה ושולית בלבד לנושא האישום; המבחן המנחה הוא, איפוא, האם לתוכן המסמך, כולו או חלקו, עשויה להיות חשיבות ממשית כלשהי להגנת הנאשם במשפט; אם מתקיים תנאי זה, כי אז יש לסווג את החומר הרלבנטי האמור כ'חומר חקירה' ולהציגו לעיון ההגנה; אם אין לו רלבנטיות, יש להימנע מהצגתו במיוחד מקום שגילוי תוכנו עלול לפגוע באינטרסים אחרים בעלי חשיבות."