1. כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), עבירה של יבוא סם מסוכן לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים התשל"ג - 1973 (להלן: "פקודת הסמים") ועבירה של ניסיון להחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א)+(ג) רישא ובצירוף סעיף 25 לפקודת הסמים. יחד עם כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את המשיב עד לסיום ההליכים וזו הבקשה העומדת בפני.
2. אין חולק כי במועדים הרלוונטים לכתב האישום עבד המשיב בדואר ישראל באילת. כתב האישום מיחס למשיב כי עובר ליום - 25.6.08, קשר הוא קשר עם אחרים, שזהותם אינה ידועה למאשימה, במדינת ישראל ומחוץ לה (להלן: "האחרים"), לייבא מסנט לוצ'יה שבאיים הקאריבים למדינת ישראל, סם מסוכן מסוג קוקאין, במשקל של 1940.76 גרם נטו, ללא היתר מאת המנהל. שוויו של סם זה מוערך בכ - 1.4 מיליון ש"ח.
כך נטען, כי במסגרת הקשר הנ"ל ולשם קידומו, נשלח הסם המסוכן באמצעות הדואר, לכתובת אקראית בעיר אילת. תפקידו של המשיב במסגרת הקשר הנ"ל היה לנצל את נגישותו במסגרת עבודתו בדואר ישראל, בסניף אילת, ליירט את החבילות ובהן הסם ובטרם שליחתן לבית הנמען האקראי ולהזין במערכת המחשב של דואר ישראל נתונים הנחזים כאילו הגיעו חבילות הסם הנ"ל ליעודן.
במסגרת הקשר הנ"ל הוסתר הסם המסוכן בתור שמונה נרות חלולים, אשר נאטמו בשעווה, כך שהנרות נחזים כשלמים ומלאים. הנרות ובהם הסם המסוכן נארזו בשתי אריזות קרטון גדולות ובהן פריטים כך שבכל אריזה נארזו ארבעה נרות נוספים (להלן: "אריזות הסם"). על גבי אריזות הסם, נרשמו כנמען, פרטיו של הרב אשריאל עטייה מרחוב עין נטפים 15/2 אילת, וזאת ללא ידיעתו של הרב.
ביום 26.6.08 נשלחו אריזות הקרטון הנ"ל מסנט לוצ'יה שבאיים הקריביים, בדרכן לישראל.
המשיב, עקב אחר הגעת אריזות הסם לישראל, באמצעות מערכת המחשב של דואר ישראל ובאמצעות פניות לעובדי הדואר, אותם הכיר במסגרת עבודתו בדואר ישראל, וערך בירורים אודות מיקום אריזות הסם בדרכן לסניף הדואר באילת, עד הגעתן ביום 10.7.08, והכול על פי מידע - שקיבל מן האחרים אודות מספר שוברי משלוח אריזות הסם.
בתאריך 7.7.08, הגיעו אריזות הסם למדינת ישראל לנמל התעופה בן גוריון. בתאריך הנ"ל, בנמל התעופה בן גוריון, ללא ידיעת המשיב או מי מהקושרים האחרים, יירטה משטרת ישראל את אריזות הסם, תפסה את הסם המסוכן, החליפה את הסם המסוכן בקמח וארזה את אריזות הסם מחדש באופן הנחזה כאילו לא נפתחו. משם, המשיכו אריזות הקרטון ובהן הקמח, המדומה לסם מסוכן, בדרכן לסניף הדואר באילת.
בתאריך 10.7.08, הגיעו אריזות הסם לסניף הדואר המרכזי באילת. המשיב, אשר בתאריך ובמקום דלעיל שהה בסניף הדואר המרכזי באילת במסגרת עבודתו, פנה למספר עובדים בסניף על מנת לברר היכן אריזות הסם.
לאחר שאיתר את האריזות בסניף הדואר המרכזי באילת, סמוך לשעה 16:50, נטל את אריזות הסם ממקומן, בלא שידע כי משטרת ישראל החליפה את הסם המסוכן בקמח, ירד במדגרות החירום לקומת חניון, כשהוא אוחז באריזות הסם ומשם רץ לעבר שער היציאה מן החניון. בחדר האשפה, פתח את קרטון אריזות הסם ושפך את הנרות החלולים שהיו באריזה אחת לקרטון האריזה השניה.
המשיב קרע את השוברים מן האריזות, בכוונה להעבירם במכשיר ה"בר קוד" של הדואר באופן הנחזה כאילו נמסרו האריזות לנמען, הכניס את השוברים לכיסו, השליך לאשפה את קרטון האריזה, ממנה רוקן את הנרות החלולים ויצא מחדר האשפה כשהאריזה ובה הנרות החלולים ובהם הקמח שהכניסה משטרת ישראל, חלף הסם המסוכן מסוג קוקאין שהיה שם, בסברו כי הנרות מכילים עדיין סם מסוכן מסוג קוקאין. בו במקום נעצר המשיב על ידי שוטרי משטרת ישראל.
3. המשיב לא חלק על דבר קיומה של תשתית ראייתית להרשעתו בעבירות המיוחסות לו, אך טען לכרסום ראייתי משמעותי ומהותי באופן המצדיק בחינת חלופה למעצרו של המשיב.
כך, הסכים המשיב כי שתי חבילות ובתוכן חומר החשוד כסם מסוכן מסוג קוקאין, במשקל של שני קילוגרם, עשו דרכן מהאיים הקריביים לתחומי מדינת ישראל, כאשר בדרכן לארץ הגיעו ללונדון, שם נפתחו על ידי שוטרי האינטרפול, אשר גילו כי מדובר בשני קילוגרם קוקאין. מידע זה, הועבר למשטרת ישראל ובהתאם ביקשה משטרת ישראל מהאינטרפול לשלוח את האריזות בטיסה 761 בדרכה לישראל, כשהחבילות נמצאות בתא הטייס. כאשר הגיעה הטיסה לישראל, פנו שוטרי משטרת ישראל למטוס וקיבלו את החבילות ישירות מידי הטייס. כאשר נתפס החומר בישראל, נמצא כי מדובר בסם מסוכן מסוג קוקאין, במשקל של כשני קילוגרם.
משטרת ישראל, אשר ביקשה להתחקות אחר היעד אליו אמורות היו החבילות להגיע, החליפה את הסם בקמח וארזה שנית את החבילות ושחררה אותן לדרכן. החבילות הגיעו לדואר המרכזי בעיר אילת, כשהן ממוענות לכתובת מגוריו של הרב אשריאל עטייה, מרחוב עין נטפים 15/2 אילת.
שליח מסניף הדואר באילת, התבקש לבצע מסירה של החבילות לכתובת האמורה, יצא לדרכו עם החבילות ביום 10.7.08, לכיוון ביתו של הרב עטייה. המסירה לא התבצעה מאחר ובטעות פנה השליח לכתובת הנידונה במספר בית 18 ולא במספר בית 15 וכאשר נוכח לדעת כי בכתובת האמורה לא מתגורר הרב עטייה, חזר עם החבילות לסניף הדואר באילת.
המשיב איתר את החבילות, על פי מידע קודם שקיבל לגבי מספרי החבילות, מידע שקיבל באמצעות פקס, נטל את החבילות ורץ לקומת המרתף שבבניין,שם בחדר האשפה פתח את החבילות, כינס את החומר לאריזה אחת ואז נתפס על ידי שוטרי משטרת ישראל.
4. כאמור, הסכים המשיב לתשתית ראיתית זו. גרסתו היתה כי ימים מספר לפני המועד שבו הגיעו החבילות לדואר אילת, מקום עבודתו, קיבל הוא פניות טלפון אנונימיות, לטלפון הנייד האישי שלו, בהן חזרו ודרשו את שיתוף הפעולה שלו באיתור החבילות והעברתן לידי אותו אלמוני על פי הנחיות שיקבל, כאשר לדרישתו אלו התלוו דברי איומים בנוסח איומם על חייו ובני ביתו כמו גם איום לפגוע בחברתו. לטענתו, האיומים היו ברורים ואף רציניים לנוכח העובדה כי ביום 9.7.08 מצא את צמיג רכבו חתוך ולצידו סכין.
טענתו כי פעל בשירותו של אדם אנונימי, אותו אין הוא מכיר, בנסיבות של סחיטה ואיומים. לטענתו, נמנע הוא מלהתלונן במשטרת ישראל, מאחר וחשש כי האיומים שקיבל מאותו אלמוני, היו ממשיים ומוחשיים.
5. המדינה ביקשה לדחות הסבר זה של המשיב, כשהיא מבקשת לבסס עמדתה על ההתנהגות הבלתי סבירה של המשיב וטענה כי אדם נורמטיבי שנחשף לאיומים על חייו, יפנה באופן טבעי להתלונן בתחנת המשטרה. לטענתה, המשיב לא רק שלא עשה כן, אלא בפועל עשה את כל הפעולות כדי לקדם את ביצוע המשלוח, ביודעו כי המדובר במשלוח שאינו תמים, כפי שהודה באמרתו. כך, טענה כי במהלך שבועיים ימים, מאז נשלחו החבילות מהאיים הקריביים ועד הגעתן לסניף הדואר באילת, עקב המשיב אחר מסלולן של החבילות, וידא הגעתן ואסף אותן בהזדמנות הראשונה לידיו.
בא כח המדינה הצביעה גם על העובדה כי אותו אלמוני ידע היטב את מספר הטלפון הפרטי של המשיב והכיר את הרכב שבו הוא נוסע, באופן המלמד על היכרות לכאורה שבין אותו אלמוני לבין המשיב וכי אין מדובר בנסיבות מקריות בהן נתפס המשיב כקורבן.