1. בפני בקשת המדינה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים במשפטו.
2. נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת רצח, לפי סעיף 300 (א) (2) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977. על פי הנטען, בלילה שבין יום 14.6.2007 ל- 15.6.2007, בביתם שבמושב פרי גן, החליט הנאשם להמית את אשתו, אורית זלצמן בר יוסף ז"ל, ילידת 1974, ובעת ששכבה במיטתה, סתם את פיה באמצעות סדין, ובו זמנית חנקה בידו האחרת, עד שגרם למותה. לאחר מכן הניח את גופתה במכולה, סמוך לבית, לקח את ילדיו, ועזב את הבית. למעשה ההמתה קדמו ויכוחים בין בני הזוג, בשעות הערב והלילה - אחת המריבות, בשעת ערב, הייתה מלווה בדחיפת המנוחה על ידי המשיב - בשל טענות המנוחה כי המשיב אינו עושה די לפרנסת המשפחה, וטענות המשיב כי המנוחה אינה מטפלת כהלכה בבנם התינוק, שהתעורר מספר פעמים באותו לילה, לפני שהמשיב המית את המנוחה. עוד צויין בכתב האישום כי במהלך הנישואים שררו מתחים בין המשיב למנוחה, שלוו בויכוחים ובמריבות, בין היתר על רקע ההצטרפות למושב.
יצויין כי בני הזוג היו נשואים כשנתיים, והיה להם בן משותף, תינוק, כבן שנה, אביתר שמו. למנוחה היה בן נוסף, כבן שבע, מנישואים קודמים, עידו, שהתגורר עם המנוחה והמשיב.
3. ב"כ המשיב סבור כי חומר הראיות אינו מגלה אלא ביצועה לכאורה, של עבירת הריגה, וכי ניתן להורות על שחרורו של המשיב מהמעצר, בתנאים מגבילים, ובכללם מעצר בית מלא ואיזוק אלקטרוני.
4. מחומר הראיות עולה, ואין חולק על כך, כי המנוח גרם למותה של המנוחה בחניקה בביתם במושב פרי גן, במועד הנ"ל. לאחר מעשה העביר גופתה העירומה למכולה המצוייה במרחק של 40 מ' מהבית, והמשמשת כמחסן, ונעל את דלת המכולה מבחוץ במנעול תליה.
מדוח פתולוגי שנערך על ידי דר' ק. זייצב מהמכון הפתלוגי באסף הרופא, עולה כי המוות אירע כתוצאה "
מתשניק (חנק) מכני, בעקבות לחץ על הפנים והצוואר באמצעות, קרוב לוודאי, כפות היידים". עוד נקבע, בדוח פתלוגי משלים, כי ניתן לקבוע כי המנוחה איבדה הכרתה לאחר לחץ קצר מאד על הצוואר.
"איבוד הכרה נגרם אחרי כ- 30 שניות והמוות מופיע אחר כ- 3-5 דקות, רק במידה שהלחץ על הצוואר נמשך גם אחרי שהקורבן איבד את הכרתו". עוד נתגלו פצעי שפשוף בפנים ובצוואר המנוחה, וכן סימן חבלה בעין הימנית.
5. בבדיקת המשיב נמצאה שריטה על לחיו הימנית, ופצע שפשוף על צווארו מקדימה.
6. המשיב מסר בחקירתו שתי אימרות לאחר אזהרה, בימים 15.6.2007 (שעה 16:00), ו- 19.6.2007, וכן ערך שיחזור ביום 15.6.2007, בשעה 21:30.
באימרה מיום 15.6.2007, מוסר המשיב, כי המנוחה התנהגה בגסות לבנם, התינוק, כבן שנה, וזאת לאחר שהתעורר מספר פעמים באותו לילה. היא דחפה בכוח את המוצץ לפיו, משכה את רגליו בעת החלפת חיתול, ושמטה אותו למיטה מגובה של 40 ס"מ. לאחר הפעם הראשונה בה "התחרפנה", וכעסה על התינוק, קיים עימה יחסי מין, "היא אישה מאד סקסית...זה היה מחמיא לה ומרגיע אותה". כאשר המנוחה קמה לטפל בילד בפעם השלישית באותו לילה, לאחר שהתעורר, והחלה לצרוח, חש כי הוא
"מתפוצץ...היה לי סדין אדום, תפסתי אותו ביד, שמתי לה אותו על הפה, הצמדתי לה אותו לפה, ובאותה שניה שמתי לה יד על הגרון, את היד הימנית שלי, וצרחתי עליה שהיא כלבה ואיך את מתייחסת לילד, מה את רוצה ממנו, ונראה לי שעד שקמתי לטפל בילד והיא הפסיקה לצעוק, זה נראה לי מעכשיו לעכשיו, אני מניח שזה לא היה ככה, אני זוכר שלא זכרתי כלום, זאת אומרת שנראה לי שזה היה כלום מבחינת משך הזמן, ואז פתאום היה שקט..." המשיב מתאר בהודעתו כי לאחר מכן טיפל בתינוק, והבחין כי המנוחה אינה נושמת, ואז "קלט".. "שאולי היא מתה...הבנתי שהרגתי אותה". המשיב מאשר כי נשרט בפניו עקב תגובתה של המנוחה בעת שחנקה:
"השריטה בפנים אולי כשהייתי מעליה, ושמתי לה את הסדין על הפה, ולחצתי לה על הגרון..." והוא הבחין בסימני דם על חולצתו לאחר שהסירה מעליו לאחר שהעביר גופתה של המנוחה למכולה.
בדוח שחזור מיום 15.6.2007, שעה 21:30, מתאר המשיב כי לאחר הפעם השנייה בה התעורר התינוק, וכשניסה להרגיע את המנוחה, דחפה אותו המנוחה, והתפתחו חילופי מילים בוטות ביניהם. בפעם השלישית, עם התעוררותו של התינוק, ובעודם שוכבים במיטה, החלה המנוחה לצעוק שאינה "יכולה עוד", וכאשר ניסתה לקום מהמיטה, שם את הסדין על פיה,
"ככה שמתי לה לפה...ככה שמתי לה על היד ואמרתי לה מה את עושה, מה את משתוללת, מה את זה, תפסיקי להציק לילד תפסיקי זה...תפסיקי תפסיקי, אני התחרפנתי, התחרפנתי... יכול להיות נשרטתי מזה...יכול להיות שהיא ניסתה להדוף אותי, הגיוני. הגיוני שהיא ניסתה להדוף אותי. אני לא זוכר אם עזבתי את היד הזאת, אבל אני חושב שעם היד הזאת שמתי לה כאן על הגרון, ולקח לי חצי שניה ופתאום נהיה שקט....אני לא קיבלתי החלטה ואני לא חנקתי אותה. אני אלף שמתי לה את זה כדי לסתום לה את הפה, היא התחילה לצרוח...ואחרי חצי שניה נהיה שקט...ואז קמתי והלכתי לטפל בילד..." (ע' 7,11-14)
ובאימרתו מיום 19.6.2007, אמר:
"אני מבין שברמה הפיזית הטהורה, אני הוא זה שידו חנקה את אורית, אבל אני מוסיף שבהבנה הכוללת שלי והניסיון שלי לשחזר את הלילה הרמה הפיזית הייתה מימד אחד...אמרתי אני לא יודע מה קרה שם בלילה ההוא"
(ע' 8).
7. המשיב מוסר כי לא הייתה לו כוונה להרוג או לחנוק את המנוחה, "
אני לא יודע מה התכוונתי, לא היה שום דבר ברור או מוגדר במה שעשיתי, היה רצון להפסיק את הרעש והצעקות, היה המון כעס ותסכול שלי כלפיה בגלל החוסר אונים שלי, כי אני לא יכול לעצור את ההתעללות הזאת, ההתנהגות הזאת של אורית כלפי אביתר". המשיב נשאל אם חש ב"סכנת חיים" לו או לבנו התינוק, והשיב כי חש "סכנה פיזית ובריאותית" לתינוק,
"היה ברור לי שהיא תקום מהמיטה ועוד פעם אותו סרט, טלטולים ומשיכות של הילד אביתר".
באימרה מיום 19.6.2007 אומר המשיב, כי לא התכוון לקטול את המנוחה:
"אין אדם הראוי למוות, וכול סוג של אלימות, בטח לא אישתי אם ילדי, על סיבה כזאת מופרחת (כך, במקור, י.צ)
, ובמערכת היחסים שלנו היא עשתה גם דברים יותר קשים כמו להתעלל בבן שלנו, ולכן לא היה מצב שאני אהרוג אותה או אשתמש בכול סוג של אלימות..." ובהמשך:
"אני לא חנקתי את אורית למוות , או לפחות לא התודעה שלי, לא ההוויה שלי, לא החשיבה שלי, לא תפיסת העולם שלי, ולא המציאות שלי...". בהקשר זה ציין כי הוא בעל יכולת פיזית, ואף התאמן באמנויות הלחימה מספר שנים, ואולם הוא נוהג על פי תפיסת העולם של מהטמה גנדי, ולא הרים ידו על איש, גם במקרים של פרובוקציה חריפה. בעניין זה מתאר המשיב מקרה בו הוכה עד זוב דם, במכות אגרוף בפניו, על ידי אדם שהיה מעורב עימו בתאונת דרכים, נפל ארצה, ולמרות זאת נהג באיפוק ולא הגיב. עוד ציין כי במקרה קודם בו נהגה המנוחה בהתעמרות כנגד אחד הילדים, הסתפק בכך שאחז בגופה "בהולדינג", כדי להרגיעה.
8. המשיב מציין כי לא הזעיק עזרה לאחר שהסתבר לו כי המנוחה אינה נושמת. לשאלת החוקר אם לא סבר כי יש מקום לקרוא לעזרה, אמר בדוח השיחזור (ע' 18):
"לא. זאת אומרת אני חשבתי, אבל זו לא הייתה אופציה. אני אזעיק עזרה ו...כל הבלגן והכאוס יהיה פה כשהילדים פה?
.....
חוקר א: שאולי אפשר להציל אותה?
משיב: אני לא, קודם כל אני לא רופא, אני לא יודע.