החלטה בתיק בש 20904/08

א.         כללי

1.         נגד העורר הוגש כתב אישום, בבית משפט השלום בבאר-שבע (להלן:"בית המשפט"),  המייחס לו עבירות של סחר בסמים - בניגוד לסעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג - 1973 (להלן:"הפקודה") ושל החזקת סם שלא לצריכה עצמית- בניגוד לסעיפים 7(א) ו - (ג) רישא לפקודה.

2.         על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 24.3.08, בערד, שלח העורר אחד - יוחאי לנקרי (להלן:"לנקרי") לדימונה, להביא משם סם עבורו. העורר נתן ללנקרי את רכבו ומסר בידו 800 ש"ח כדי שיעבירם למי שימסור לו את חבילת הסם. לנקרי הגיע לדימונה, נפגש עם אדם שפרטיו אינם ידועים לתביעה, העביר לו את הכסף וקיבל ממנו חבילה שהכילה 4.9 גרם הרואין.

3.         התביעה ביקשה לעצרו עד תום ההליכים ובית המשפט (כב' הנשיא מ' מכליס) קיבל את בקשתה.

מכאן הערר.

4.         ב"כ העורר טוען כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר, שכן, לנקרי מסר שתי הודעות שאינן מפלילות את העורר וגם בהודעה השלישית - המפלילה את העורר, יש פירכות. עוד טען, כי לנקרי הוא "עד מדינה" ולעדותו תידרש תוספת ראייתית של סיוע שאינה בנמצא וכי מכל מקום היה על בית המשפט לבחון חלופת מעצר ולהורות על שחרור העורר בערבות.

5.         ב"כ המשיבה טען כי בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר וכי לנקרי אינו עד מדינה. עוד טען כי בעבירות של סחר בסם מסוכן יש לעצור עד תום ההליכים ואין עניינו של העורר מצדיק חריגה מכלל זה.

ב.       דיון והכרעה

א.       ראיות לכאורה

1.         מעיון בתיק החקירה עולה התמונה הבאה:

בתאריך 24.3.08 בסמוך לשעה 23:00 הגיע לנקרי, כשהוא נוהג ברכב, לכניסה לעיר ערד. שוטרים שהיו במקום ועצרו נהגים לבדיקת מסמכים שגרתית, הורו לו לעצור. התנהגותו העצבנית משכה תשומת לבם. הם ערכו עליו חיפוש ובבגדיו נמצאה שקית המכילה חומר שהסתבר כי הוא סם מסוג הירואין במשקל 4.9 גרם.

באותו לילה לנקרי נחקר וסירב לענות על רוב השאלות שנשאל. למחרת, הוא נחקר פעם נוספת ומסר גרסה כללית לפיה מישהו, שאת שמו סירב לחשוף, ביקש ממנו להביא לו דבר מה. הוא נסע למקום מסויים ושם "שמו לו משהו בכיס". הוא נשבע כי לא ידע מה יש באריזה שקיבל וציין כי הוא אינו מוסר שמות מחשש שיפגעו בו.

יום לאחר מכן, ב 27.3.08, מסר לנקרי גרסה מפורטת לפיה ביום 24.3.08 בסמוך לשעה 21:00 התקשר אליו העורר וביקש ממנו להגיע למועדון קלפים בערד. הוא הגיע למקום והעורר מסר לו 800 ש"ח במזומן ואמר לו לנסוע לדימונה להביא לו משם "משהו". העורר מסר לו את מפתחות רכב הסיאט שלו ואת הרכב והוא נסע ברכב לדימונה. כשהגיע לדימונה, התקשר אליו מישהו והינחה אותו לנסוע אחריו. במקום מסויים, ירד אותו אדם מהרכב וניגש אליו. לנקרי מסר לו את הכסף ואותו אדם הניח בכיסו שקית ואמר לו לנסוע מהמקום. לנקרי מסר שבזמן שהוא היה בדימונה, העורר התקשר אליו ושאל אם אותו אדם כבר התקשר אליו.

ב 30.3.08 עומת לנקרי עם העורר וחזר על עיקרי גרסתו בפניו.

לכך יש להוסיף כי העובדה שהרכב בו נעצר לנקרי שייך לעורר והעובדה שהעורר התקשר, בשעות הרלבנטיות, שבע פעמים, לטלפון של לנקרי, עולות בקנה אחד עם גרסתו של לנקרי.

בחקירתו הראשונה שמר העורר על זכות השתיקה ולא השיב לשאלות השוטרים. בשתי אמרות נוספות שלו, הכחיש העורר כל קשר לסמים והכחיש טענת לנקרי כי הוא אשר שלח אותו לדימונה להביא לו את האריזה שנתפסה עליו.

כשנשאל כיצד זה הגיע רכבו אל לנקרי, השיב כי אשתו היא שמסרה את הרכב ללנקרי. אשתו, שתחילה טענה כי היא אשר מסרה את הרכב ללנקרי, חזרה בה מגרסתה זו ואישרה כי בערב האירוע היה הרכב ברשותו של העורר וכי בשעת לילה מאוחרת הוא התקשר אליה וסיפר לה שלנקרי נעצר עם הרכב וכך למעשה נודע לה שהרכב נמצא אצל לנקרי.

2.         אמנם עדותה של אשת העורר אינה יכולה לשמש, בשלב זה, נגדו. ואולם, אם אשתו היתה מאשרת גרסתו, היתה עובדה זו נשקלת לטובתו בבחינת תמונת הראיות הכללית, אל מול עדותו של לנקרי. משאשתו סותרת את דבריו, אין גרסה - הנראית על פניה כנכונה - אל מול גרסתו של לנקרי. 

3.         במצב דברים זה, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שמסכת הראיות שבידי התביעה - אמרותיו של לנקרי, תפיסת הסמים, הימצאות רכבו של העורר ברשות לנקרי ושיחות הטלפון מהעורר ללנקרי - מהווה ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר.

4.         ב"כ העורר טען כי לנקרי הוא "עד מדינה" ועדותו בבית המשפט תיזקק לסיוע.