כללי
נגד המשיב, האדי בן חוסין קראקרה, הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירת רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "חוק העונשין"). בפניי בקשת התביעה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים נגדו.
לפי הנטען בכתב האישום, דקר המשיב ביום שבת, 14.5.05, בעראבה, את עומר קראקרה (להלן: "המנוח"), פעמיים, בבית החזה, באמצעות סכין בשר גדולה שאורך להבה כ-19 ס"מ. המנוח לא היה חמוש אותה עת בכלי כלשהו. כתוצאה ממעשיו, נגרמו למנוח פצע חתך בצד שמאל של בית החזה, וכן פצע דקירה בבית החזה מימין, אשר תעלת הדקירה שלו היא באורך של כ-14 ס"מ ועוברת דרך ליבו של המנוח. בעקבות זאת התמוטט המנוח, הובהל אל בית החולים, ושם נקבע מותו. המוות נגרם מנזק חמור ללב כתוצאה מפצע הדקירה בבית החזה מימין.
עיקר הדיון בפניי נסב על שאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום, אם כי הושמעו גם טענות לעניין חלופת מעצר. לצורך החלטתי, שמעתי את טענות הצדדים - לרבות עיקרי הטענות בכתב - ועיינתי בחומר הראיות.
נסיבות האירוע
הרקע לאירוע ונסיבותיו הכלליות מתוארים בכתב האישום, ולמעשה אין חולק על עיקריהם. המנוח ואביו של המשיב, חוסין קראקרה, הם אחים, המתגוררים בבית קומות בכפר עראבה (להלן: "הבית"). המשיב ומשפחתו מתגוררים בקומה הראשונה; המנוח ומשפחתו מתגוררים בקומה השנייה.
בין חוסין ובניו, הכוללים, פרט למשיב, את שאדי קראקרה (להלן: "שאדי") ואת פאדי - או ענתר - קראקרה (להלן: "פאדי"), ובין המנוח ומקורביו, התגלע סכסוך סביב זכויות הקניין והחזקה בחלק ממבנה הסמוך לבית (להלן: "חדר המריבה"). ניסיונות ליישב את הסכסוך בדרכי שלום לא עלו יפה.
בתאריך 13.5.05 חסם שאדי את הכניסה לחדר המריבה בשרשראות ברזל, כדי למנוע את כניסת המנוח לחדר והוצאת חפציו משם. בעקבות זאת, התפתחה מריבה בין שאדי, פאדי והמשיב, לבין מקורביו של המנוח, נדיר קראקרה (להלן: "נדיר") ונסיר קראקרה (להלן: "נסיר").
למחרת, ביום 14.5.05 הגיעו בשעות הבוקר מקורבים שונים ("ועדת הסולחה") כדי לנסות ולהרגיע את הרוחות. במסגרת זו התבקשה הורדת השרשראות מחדר המריבה, אך המשיב ואחיו סירבו לכך. בעקבות זאת חתך נסיר את שרשראות הברזל. שאדי ראה את שרשראות הברזל שנחתכו, רגז מאד והזעיק למקום את המשיב ואת פאדי.
בשלב זה התפתח עימות בין המשיב ואחיו לבין משפחת המנוח. בשלב מסוים, ובהתערבותם של נוספים ששהו במקום - חלקם מ"ועדת הסולחה" - נהדפו המשיב ואחיו מאזור חדר המריבה לכיוון חצר הבית, ואז התרחשה בחצר הבית מריבה בין מקורבי שתי המשפחות. יצוין כבר עתה, כי לגבי חלק זה של העימות והמריבה מצויות בחומר הראיות עדויות רבות ושונות, וקיימת מחלוקת בשאלה מי היו התוקפים העיקריים - מקורביו של המנוח או אחיו של המשיב.
מכל מקום, בשלב זה נכנס המשיב מהחצר לתוך הבית, נטל מהמטבח את סכין הבשר, חזר אל החצר, ניגש אל המנוח ודקר אותו פעמיים, כאמור.
התביעה לומדת על יסודות ההכנה וההחלטה להמית, הנדרשים בעבירת הרצח בכוונה תחילה, מהנסיבות המתוארות לעיל, ובמיוחד מהחלטת המשיב להיכנס לבית, להצטייד בסכין בשר גדולה, לחזור לחצר ולדקור את המנוח פעמיים במקום רגיש ביותר בגופו, כאשר את הסכין הוא נועץ עמוק מאוד בחזהו של הקרבן (השוו ע"פ 6671/01 אכרם וחידי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 76, 95).
הסנגור התמקד למעשה בשתי טענות: האחת, שפגיעתו של המנוח היתה אקראית, לאחר שנפל על המנוח בעת שהחזיק את הסכין בידו. השנייה, שמחומר הראיות, עולה כי בנסיבות האירוע פעל המשיב מתוך הגנה עצמית.
דיון:
לאחר עיון בחומר הראיות נחה דעתי, כי בחומר החקירה יש פוטנציאל ראייתי, המקים סיכוי סביר להרשעת המשיב בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.
מחומר הראיות עולה, כי ביום 14.5.05 בשעות הצהריים דקר המנוח פעמיים, במכוון, את המנוח, וכתוצאה מכך נגרם המוות. הטענה שפגיעתו של המנוח היתה אקראית נסמכת על הודעתו האחרונה של המשיב (מיום 26.5.05). ואולם, משתי הודעותיו הראשונות של המשיב, שניתנו ביום הארוע, עולה כי החליט לדקור את המנוח בעקבות האלימות שננקטה, לדבריו, נגדו ונגד בני משפחתו. בהודעה הראשונה נאמר (בעמ' 2): "... אני נעמדתי מול דוד שלי... והחזקתי את הסכין... ודקרתי את דודי עומר פעמיים בחזה שלו. בפעם הראשונה הכנסתי את הסכין לחזה שלו שלפתי אותה בחזרה ודקרתי אותו עוד פעם...". בהמשך אותה הודעה אומר המשיב (בעמ' 2): ".. ובגלל שהוא תקף את האחים שלי וראיתי איך הוא מרביץ לאחי פאדי החלטתי לדקור אותו". דברים דומים לגבי הדקירות נאמרו בהודעה השנייה. בהודעתו האחרונה מיום 26.5.05 חזר בו המשיב מגרסתו הקודמת, וטען כי כאשר יצא החוצה מביתו, היכה אותו מישהו עם שרשרת. הוא קיבל סחרחורת: "ואז בדיוק דוד שלי היה מולי ואז אני נפלתי עם הסכין ביד, ולא יודע פגעה בו או לא..." (עמ' 7 לתמלול החקירה; ובעמ' 12: "אני לא התכוונתי להכות אותו אלא נפלתי והסכין דקרה אותו"). למשיב אין הסבר, כיצד גרסה זו מתיישבת עם כך שיש שתי דקירות בגוף המנוח (עמ' 12).
יצוין, שגם מעדויות נוספות של עדי ראייה עולה, כי המשיב דקר את המנוח, או שהמשיב נראה עם הסכין, ומיד לאחר מכן נדקר המנוח (ראו למשל, עדויות הנד קראקרה מיום 17.5.05, עאדל בדרנה מיום 14.5.05 ומיום 16.5.05). כמו כן, המשיב עצמו מציין בהודעתו האחרונה, כי חוץ ממנו אף אחד לא החזיק בסכין במהלך האירוע (עמ' 14). כך עולה גם מעדויות אחרים (למשל, הודעת עאדל בדארנה מיום 14.5.05, עמ' 3). נראה גם לכאורה, ממכלול חומר הראיות, כי המנוח לא היה מזוין בכלי נשק כלשהו. גם המשיב ואחיו פאדי ושאדי אומרים זאת.
לאור האמור לעיל, אין כל מקום לדון באפשרות שהועלתה על ידי הסניגור, כאילו המנוח נדקר בטעות ע"י מאן דהוא, שאליה צורפה הטענה שהמנוח עצמו החזיק בסכין במהלך האירוע (ס' 31 לטיעוני הסנגור בכתב). אכן, מעדויותיהם של נסיר קראקרה (16.5.05, עמ' 2) וסאוסן קראקרה (14.5.05, עמ' 1) שצוינו ע"י הסניגור כמי שראו את המנוח מחזיק בסכין, עולה כי כוונתם היא לסכין בה נדקר המנוח, ולאחר שנדקר.
הטענה השנייה שהעלה הסניגור היא, כאמור, טענת ההגנה העצמית. אכן, נקבע כבר בפסיקה, כי ככלל מקומה של טענה זו להיבחן במשפט עצמו ולא בשלב הדיוני בו אנו מצויים. די לצורכי המעצר כי קיימת בראיות התביעה תשתית ראייתית לכאורית לשלילתה של הטענה (ראו בש"פ 1698/99 צצשווילי תמז נ' מדינת ישראל, תק-על 99 (1), 380; בש"פ 2773/02 זבולון יושבייב נ' מדינת ישראל, פדאור 02 (1) 359).
דברים אלה מתאימים למקרה שבפנינו, שבו כאמור יש מחלוקת בין שתי כתי עדים מיהו הצד התוקפן - כפי שקורה לא אחת במהומה גדולה בריב משפחתי (השוו: בש"פ 1015/99 מדינת ישראל נ' איברהים בן עבדאל פאתח, תק-על 99 (1), 2). ואולם, אבקש להטעים, לאור הטענות שהושמעו בפניי, כי אפילו היתה מתקבלת, לצורך הדיון כאן, הטענה שקרובי משפחתו של המנוח הם שהיו הצד הדומיננטי במריבה והם שתקפו את המשיב ובני משפחתו, חלקם באמצעות מקלות ושרשראות - דבר שאין לקבוע בו מסמרות בשלב זה - גם אז נראה לכאורה, שאין מתקיימים כאן המרכיבים הדרושים לביסוס טענת ההגנה העצמית. זאת, אליבא דגירסת המשיב עצמו, וביתר שאת לאור מכלול חומר הראיות.
כך, טען המשיב בהודעתו הראשונה, כי לאחר שיצא מהמטבח כשהסכין בידו, ראה את המנוח מכה את אחיו פאדי באמצעות מוט מעץ, ואז דקר אותו (עמ' 2). לאורך כל הודעתו הוא מציין עד כמה הוא "עצבני" כאשר מרגיזים אותו (בין השאר סיפר שיום לפני שהרג את המנוח, בעת ריב עם נדיר, דפק את ידו בחלון ונפצע). משנשאל מדוע החליט לדקור דווקא את המנוח, אם לטענתו הותקפו הוא ובני משפחתו ע"י רבים, ענה המשיב: "כי ראיתי אותו ראשון" (עמ' 3).