1. המבקשת עותרת למעצרם של שני המשיבים עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "
חוק המעצרים").
2. כתב האישום שהוגש נגד שני המשיבים מייחס לשניהם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "
חוק העונשין"); בנוסף מיוחסת למשיב 1 עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין ולמשיב 2 עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 333+335(א)(1) לחוק העונשין והחזקת סכין שלא כדין, עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין.
3. על פי עובדות כתב האישום, בבעלות המשיבים דוכנים לממכר דיסקים, צעצועים ופריטים שונים בטיילת בטבריה.
ביום 7.4.07 בשעה 13:30 או בסמוך לכך, פנה משיב 2 למשיב 1 וביקש ממנו כי יזיז את הדוכן שלו לאחור, היות והוא ממוקם באופן המסתיר את הדוכנים הסמוכים לו; בין שני המשיבים החל ויכוח שהתפתח לקטטה, במהלכה תקפו השניים זה את זה. במהלך הקטטה אחז משיב 2 בידו בסכין יפנית (להלן: "
הסכין") והכה באמצעותה על פניו של המשיב מס' 1. אנשים שנכחו במקום הפרידו בין המשיבים.
כתוצאה ממעשיו של משיב 2 נחבל משיב 1 בפניו ונגרם לו חתך באורך של כ- 7 ס"מ בלחיו השמאלית וכן סימני חבלה בחזהו ובפרק ידו.
בשעה 14:30 או בסמוך לכך, הגיעה למקום אשתו של משיב 1, אסתר בוסקילה (להלן: "
אסתר") ביחד עם בנם של אסתר ושל משיב 1, איתי בוסקילה (להלן: "
איתי"). אותה עת, עמדו משיב 2 ובנו של משיב 1, ליאור בוסקילה (להלן: "
ליאור") בסמוך לדוכנו של משיב 1 ושוחחו; בדוכנו של משיב 2 נכח בנו, אלירן פרץ (להלן: "
אלירן").
אסתר ניגשה לדוכן של משיב 2 והפילה חלק ממרכולתו על הארץ; בתגובה, דחף אלירן את אסתר והפילה ארצה; מיד לאחר מכן, החלה התגוששות בין איתי ובין אלירן.
משיב 2 וליאור, אשר הבחינו במתרחש, רצו לעבר הדוכן של משיב 2. זה האחרון הוציא את הסכין וחתך באמצעותה את אסתר בגבה ואת ליאור בחזהו. אנשים שהיו במקום הפרידו בין הנצים ואסתר הובהלה לבית חולים באמצעות אמבולנס שהוזעק למקום.
כתוצאה ממעשיו של משיב 2 נגרם לאסתר חתך עמוק באזור עצם שכם ימין באורך של כ- 12 ס"מ ובעובי של כ- 3 ס"מ ולליאור נגרם חתך באורך של כ- 20 ס"מ בדופן החזה. שניהם טופלו בבי"ח, שם נתפרו פצעיהם.
מספר דקות לאחר מכן, גמלה בלבו של משיב 1 להטיל במשיב 2 נכות או מום או לגרום לו לחבלה חמורה. משיב 1 נטל לידיו לום ברזל באורך של כמטר, רץ לעבר משיב 2, אשר אותה עת עמד ליד הדוכן שלו וסידר אותו על מנת לעזוב את המקום, הכה אותו באמצעות הלום בידו ומיד לאחר מכן בראשו של משיב 2. משיב 1 ביקש להכות את משיב 2 באמצעות הלום פעם נוספת, אולם בשלב זה מנע אלירן ממשיב 1 להכות את משיב 2 פעם נוספת.
כתוצאה ממעשיו של משיב 1 נגרם למשיב 2 חתך עמוק בראשו בצד ימין ושבר ללא תזוזה בידו הימנית.
4. בנימוקי בקשתה טוענת המבקשת, כי המשיבים תקפו זה את זה בברוטליות וגרמו זה לזה לחבלות חמורות, הכל על רקע סכסוך של מה בכך. בנוסף גרם משיב 2 לחבלות לבנו ולאשתו של משיב 1. עוד נטען בבקשה, כי למבקשת ראיות להוכחת אשמתם של המשיבים, הכוללות בין היתר עדויות של עדי ראיה ותיעוד רפואי. לטענת המבקשת, העבירות המיוחסות למשיבים חמורות על-פי אופיין ונסיבותיהן, ומקימות עילת מעצר וחזקת מסוכנות סטטוטורית בהתאם לסעיף 21(א)(1)(א)+(ב)+(ג)+(4) לחוק המעצרים.
בנוסף נטען בבקשה, כי לחובת משיב 1 18 הרשעות קודמות ושני רישומים ללא הרשעה ולחובת משיב 2 10 הרשעות קודמות ורישום ללא הרשעה והוא נדון בעבר לתקופת מאסר בת 4 חודשים.
5. ב"כ המבקשת פרטה בטיעוניה את הראיות לכאורה המבססות את התשתית הראייתית להוכחת אשמתם של שני המשיבים. בנוסף, היא הוסיפה וטענה שלא מתקיימים במקרה דנן התנאים הדרושים לקיומה של הגנה עצמית לפי סעיף 34 י' לחוק העונשין או של הצורך לפי סעיף 34 יא' לחוק העונשין. לשיטתה, לא מתקיימים התנאים של סכנה מוחשית ומידיות, שכן אין סימולטניות וקיים נתק של מספר דקות לכל הפחות בין הדקירות לבין השימוש בלום. כמו כן, לא מתקיים, כך לטענתה, התנאי של נחיצות מעשה ההתגוננות, שכן משיב 1 היה יכול לנהוג אחרת. בנוסף לא קיימת פרופורציה בין הנזק הצפוי ממעשה ההתגוננות לבין הנזק הצפוי ממעשה התקיפה, שכן שעה שאין סימולטניות גם אין מידיות. ב"כ המבקשת הדגישה בטיעוניה, כי אין כאן התגוננות שנעשית מחוסר ברירה, כי אם כניסה למצב של לחימה לא מידתית ולא נחוצה.
ב"כ המבקשת התייחסה בטיעוניה למהימנות גרסתו של משיב 1, דבר שאינו נחוץ בשלב זה.
כמו כן, היא התייחסה לשתי עילות מעצר של שיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים, שלא נטענו בגוף הבקשה, כך שלא היה מקום לטעון אותן.
6. ב"כ המשיב 1 טען להעדר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית אך בעיקר כי משיב 1 פעל תחת צורך לפיה הגדרתו בסעיף 34 יא' לחוק העונשין וביקש לשחרר את משיב 1 ללא תנאים או לחלופין למעצר בית בבית דודתו ובעלה.
ב"כ משיב 1 טען, שלא יכול להתקיים כתב האישום הספציפי במקרה דנן כאשר שני המשיבים מסרו גרסאות סותרות, שרק אחת מהן תזכה לאמונו של בית המשפט; משכך תהה ב"כ משיב 1 איך אפשר להסתמך על הגרסה האחרת אשר תמצא כבלתי מהימנה. לא זו אף זו, ב"כ משיב 1 הוסיף וטען כי שני המשיבים אינם מופיעים כעדי תביעה בתיק.
לגוף הענין, מיקד ב"כ משיב 1 את טיעוניו בהגנת הצורך. לטענתו, משיב 1 עמד בסיטואציה שבה הבין כי הוא עומד להיות הדקור הבא, כאשר ראה את אשתו ובנו על הרצפה חתוכים ומדממים ואת משיב 2 עומד שניים או שלושה צעדים ממנו עם סכין ודם על ידיו; בסיטואציה זו, הבין משיב 1 כי חייב הוא להתגונן ולנטרל את הסכנה הנשקפת ממשיב 1 ומשכך הוא פעל כפי שפעל. ב"כ משיב 1 הדגיש, שבאותם רגעים, חש משיב 1 שהוא מאויים ונהיה חושך בעיניו וכל מטרתו היתה להגן על משפחתו שהיתה במקום. לשיטתו, המכה הראשונה והיחידה שנתן משיב 1 נחתה על ידו של משיב 2 שבה החזיק את הסכין וכתוצאה מאותה מכה נפל משיב 2 וראשו פגע בסיר גדול ונחבל כתוצאה מהנפילה. ב"כ משיב 1 שב והדגיש לאורך כל טיעוניו, כי המכה שניתנה למשיב 2 על ידו, באה לאיין מסוכנות שנשקפה למשיב 1 ולבני משפחתו ומשכך מתקיימת לגביו הגנת הצורך.