בתאריך 13.2.06 הוגש נגד המשיבים כתב אישום המייחס להם עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות (בחבורה), עבירה לפי סעיף 379, בנסיבות סעיף 382 (א) לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן -
"החוק") ולמשיב 1, בנוסף, עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות (כמבצע בצוותא) עבירה לפי סעיף 334 בנסיבות סעיף 335 (א) (1) + (2) לחוק; וכן, בעבירה של החזקת סכין שלא כדין, עבירה לפי סעיף 186 לחוק.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של המשיב 1 עד תום ההליכים ולהמשך שחרורו של המשיב 2 בתנאי מעצר בית מלא בפיקוח הולם וצמוד עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו והגדלת הערבויות הכספיות.
באותו יום ניתנה על ידי החלטה לשחרור המשיבים בתנאי ערבות להבטחת התייצבותם וזאת מאחר שבכתב האישום שהיה מונח לפני, היתה רשומה עדת תביעה אחת בלבד אשר מהודעתה ניתן היה ללמוד, לכל היותר, על קיומן של ראיות לכאורה לעבירת קטטה בלבד.
בתאריך 16.2.06 הוגש כתב אישום מתוקן ובו פירוט עדי התביעה אשר לטענת המבקשת, עדויותיהם מקימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים למשיבים בכתב האישום.
ב"כ המשיב 2 לא כפר, למעשה, בקיומן של ראיות לכאורה לגבי העבירה המיוחסת למשיב 2 ואולם, באשר לעילת המעצר טען כי המשיב היה קטין בעת ביצוע העבירות, הוא תלמיד בכיתה יב' ומזה כחודש מאז שחרורו חזר לבית הספר להמשיך בלימודיו והוא נעדר עבר פלילי ולפיכך, לטעמו, ניתן להסתפק בתנאי השחרור שנקבעו בהחלטה מיום 13.2.06.
אינני סבורה כי נסיבות המקרה מלמדות על מסוכנותו של משיב 2 לציבור. לאחר שהמשיב שהינו נעדר עבר פלילי שב לספסל הלימודים לא נראה לי כי ראוי להרחיקו ממסגרת הלימודים. ניתן לראות במקרה זה, על רקע התנהגותו של המשיב עד לאותו ארוע, מעידה חד פעמית ולאפשר לו לסיים את לימודיו.
ב"כ משיב 1 כפר בקיומן של ראיות לכאורה ככל שזה מתייחס לעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות. לטענתו, לא די שאין ראיות לעבירה זו, אלא שעל פי כל הראיות עשה המשיב ככל שלאל ידו על מנת למנוע את הדקירה באמצעות הסכין על ידי חברו, וניסה להפריד בין הניצים. ב"כ המשיב 1 הביע את פליאתו על עצם הגשת כתב האישום נגד המשיב בעבירה זו. גם לענין העבירה של החזקת סכין, טוען ב"כ המשיב 1 כי אין בידי המבקשת ראיות להוכחת אשמה זו.
לאור טענות ב"כ המשיב, עיינתי בכל חומר הראיות.
מהראיות עולה כי כל המתלוננים, 6 במספר, חוזרים ומספרים, הן בהודעותיהם והן בעת הצבעתם על המשיב במסדר זיהוי תמונות שנערך להם, כי המשיב ניסה למנוע מחברו מלדקור בסכין את המתלוננים והרחיקו ממקום הארוע כשהוא פונה לחברו ולמתלוננים ומבקש מהם להמנע מלהסלים את הארוע.
די אם אזכיר את דברי אחד המתלוננים, מר קינן רועי, במהלך מסדר הזיהוי בו זיהה את המשיב. לדבריו:
"הבן אדם ניסה למנוע את התגרה. הוא לא רצה לריב. היה עם הבחור שזיהיתי כדוקר באימפרזה הכחולה. עידן חודרי ניסה לשכנע את החבר שלו להפסיק".
גם לענין העבירה של החזקת סכין על ידי המשיב, יש חולשה ניכרת בראיות. הראיה היחידה הינה עדותה של נ.ע., אשר מספרת אמנם, כי בשלב כלשהוא, לאחר הארוע ולאחר שהקטין שדקר את המתלוננים זרק את הסכין באמצעותה דקר, זרקה חברתו של המשיב את סכינו של המשיב. אולם עדה זו מוסיפה ומוסרת כי בשום שלב לא ראתה את הסכין והיא משערת על פי רוח הדברים שנשמעו בתוך הרכב כי בידי המשיב היתה סכין אשר נזרקה על ידי חברתו.
מעבר לעדותה של נ.ע. איש מהחברים של המשיבים, או מהמתלוננים, אינו מספר על כך שבידי המשיב היתה סכין או שראה סכין. יתכן כי בבוא היום הדברים יובאו בפני בית המשפט בצורה ברורה יותר ואף ניתן יהיה ליתן משקל לעדותה של א.ח. אשר מוסרת גרסאות שונות בקשר לשאלה מי זרק את הסכין של הדוקר. באחת ההודעות מסרה שהיא זרקה את הסכין ובהודעה אחרת מוסרת שהדוקר עצמו זרק את הסכין ויתכן שפשר הסתירה בין שתי ההודעות נעוצה בכך כי היא זרקה את סכינו של המשיב. אך בשלב זה של ראיות לכאורה, ובטרם נשמעו העדויות, יש בפני בית המשפט רק גרסה שהיא בגדר השערה ולא עדות ראיה.
יחד עם זאת, מעיון בחומר הראיות עולה כי שניים מהמתלוננים קושרים את המשיב לעבירה של תקיפה או לכל הפחות קטטה, בשלב שלאחר הפרדת הכוחות בין הדוקר למתלוננים ולאחר שהגיעו למקום חברים נוספים של המשיב והדוקר.
על פי הראיות, לאחר שהמשיב 1 הרחיק את הדוקר מהמתלוננים, הגיע למקום רכב נוסף ובו 4-5 נערים נוספים, חבריהם של המשיב 1 והדוקר, וביניהם המשיב 2.
אין מחלוקת כי בשלב זה התפתחה קטטה נוספת, במהלכה כל יושבי הרכב הנוסף שהגיע למקום השתתפו בקטטה ביניהם המשיב 2 ועל פי תיאור שניים מהמתלוננים, בשלב זה, גם המשיב 1 לא "טמן ידו בצלחת".
במהלך הקטטה הנוספת נדקרו 3 מהמתלוננים על ידי הדוקר, אשר הורחק, כאמור לעיל, ע"י המשיב 1 בשלב הראשון של הארוע.
לטענת המבקשת העובדה כי המשיב 1 ידע, בעת שהחלה הקטטה, בה השתתף, בשלב השני של הארוע, כי הדוקר מחזיק סכין ואיים באמצעותה, זמן קצר קודם לכן, לדקור עמה את המתלוננים, יש בה כשלעצמה כדי לקשור אותו לעבירת הפציעה בנסיבות מחמירות כמבצע בצוותא.
אכן, לאור הוראת סעיף 34א לחוק העונשין התשל"ז-1977, מי שהיה צד לעבירה המקורית, בעניינינו עבירת התקיפה או הקטטה, כמבצע בצוותא, ישא באחריות לביצועה של עבירה אחרת שעובר מבצע אגב ביצוע העבירה ה"מקורית" ובלבד שהעבירה האחרת היא עבירה ש"אדם מן הישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה".
משיב 1 ידע, כאמור לעיל, שהדוקר מחזיק בסכין ואיים לפגוע באמצעותה במתלוננים ומכאן שקמה, לכאורה, אחריותו לביצועה של עבירת הפציעה ע"י הדוקר, כמבצע בצוותא.