ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט י' כהן) במ"ת 2188-10-12 מיום 19.11.2012 להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים.
עובדות כתב האישום
1. העורר, אברהים סעדי (נאשם מס' 1) הוא אביהם של אחמד סעדי (נאשם מס' 2) (להלן: אחמד) ושל עובייד סעדי (להלן: עובייד). בין העורר לגיסו התפתח סכסוך על רקע עסקת מקרקעין. בעקבות הסכסוך, קשרו הנאשמים ועובייד קשר לייצר מטעני חבלה מאולתרים המכילים חומר נפץ, אשר הינם נשק כהגדרתו בחוק ובכוחם להזיק לאדם, ולזרוק אותם לעבר גיסו של העורר בכוונה לגרום לו לחבלה חמורה. בהתאם לקשר ולצורך קידומו, במהלך החודשים יולי עד ספטמבר 2012, ייצרו ביחד הנאשמים בביתם שבכפר מנדא, בלא רשות על פי דין, לפחות חמישה מטעני חבלה. בנוסף, ייצר העורר לפחות עשרה מטעני חבלה נוספים. בגדר הקשר ולצורך קידומו, נשאו הנאשמים ועובייד מספר מטעני חבלה שייצרו לשטחים סמוכים לבתי מגורים ולשטחים פתוחים בכפר מנדא ופוצצו אותם שם על מנת לבדוק את תקינות ועוצמת המטענים, וזאת ללא רשות על פי דין. ביום 14.9.2012 ייצרו העורר ועובייד מטען חבלה מאולתר, כאשר בעת ייצור המטען אירע פיצוץ שגרם לעורר ולעובייד חבלות חמורות. לעורר אשר אושפז בבית החולים נקטע חלק מאגודל יד שמאל והוא סבל מכוויות בדרגה שניה ושלישית במקומות שונים בגופו. לעובייד נגרמו בין היתר כוויות בדרגה שניה, קרע בעור התוף וחתך קטן באונת הכבד השמאלית. במועד זה, החזיקו הנאשמים ועובייד בביתם, בלא רשות על פי דין, לפחות עשרה מטעני חבלה מאולתרים המכילים חומר נפיץ ואשר בכוחם להזיק לאדם בעת התפוצצותם וכן חלקים ואביזרים רבים לייצור מטעני חבלה מאולתרים.
בגין מעשים אלה יוחסו לנאשמים עבירות כדלקמן: קשר לפשע (ייצור נשק וחבלה בכוונה מחמירה), לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); ייצור נשק (לעורר - לפחות 16 עבירות, לאחמד - לפחות 5 עבירות), לפי סעיף 144(ב2), סעיף 144(ג) וסעיף 29 לחוק; החזקת ונשיאת נשק, לפי סעיף 144(א), סעיף 144(ב) (רישא) וסעיף 29 לחוק; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (לעורר בלבד), לפי סעיף 333, סעיף 335(א)(1) וסעיף 335(א1) לחוק; החזקת נשק, לפי סעיף 144(א) (רישא) וסעיף 29 לחוק וכן החזקת חלקי ואביזרי נשק (חלקים רבים), לפי סעיף 144(א) (סיפא) וסעיף 29 לחוק.
תמצית ההליכים לפני בית המשפט המחוזי
2. בית המשפט המחוזי דן בבקשה להארכת מעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים.
ראיות לכאורה: המאשימה טענה כי יש בידה ראיות לכאורה להוכחת כתב האישום. הנאשמים טענו תחילה כי חל כרסום בראיות בין היתר בשל פגיעה בזכותו של העורר להיוועץ בעורך דינו, אך לאחר תום הדיון הגישו בקשה בה חזרו בהם מטענות אלה. חרף האמור, בחן בית המשפט את הראיות בתיק ומצא כי אכן קיימות ראיות לכאורה למכביר להוכחת עובדות כתב האישום. באשר למניעת ההיוועצות, נקבע כי משקלה קטן שכן העורר נועץ בעורך דין אחר ומשום שאף אם ייפסלו חלק מההודעות, עדיין קיימות די ראיות להרשעת הנאשמים.
עילת מעצר: בית המשפט קבע כי חלה בענייננו חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות ואכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. נקבע עוד כי מסוכנותו של העורר עולה מעצם מעשיו שטמנו בחובם סכנה לאנשים תמימים, ובפרט משהעורר היה אמור לשמש כמבוגר אחראי לבניו. בית המשפט דחה את הטענה כי הסכם סולחה שנערך בין העורר ובניו לגיסו מאיין את מסוכנותו, בקובעו כי מעשי העורר מלמדים כי הוא אדם חסר מעצורים המוכן לסכן את משפחתו ואנשים תמימים אחרים. לפיכך, נקבע כי נשקפת מסוכנות רבה מן העורר ומידה קטנה יותר מבנו אחמד שניתן להניח שנגרר אחריו.
חלופת מעצר: בית המשפט הורה על הכנת תסקירי שירות מבחן בעניינם של הנאשמים. ביחס לעורר, המליץ שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר בביתם של אחיו ואישתו, אליו שוחרר גם עובייד לחלופת מעצר. בית המשפט קבע כי חרף המלצת שירות המבחן לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר. הוטעם כי מעשיו של העורר מעידים על מסוכנות ברמה גבוהה ביותר, בפרט משמעשים אלה נעשו בביתו ובשיתוף ילדיו. לפיכך, הורה בית המשפט על המשך מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. לעומת זאת, ביחס לאחמד, אימץ בית המשפט את המלצת שירות המבחן והורה על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.
תמצית טענות העורר
3. העורר - באמצעות בא כוחו, עו"ד זאב משה בן דורי - מלין על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את המלצת שירות המבחן בדבר שחרורו למעצר בית בתנאים מגבילים. לטענתו, חלופת המעצר המוצעת נמצאה על ידי שירות המבחן כמתאימה ואף מצויה הרחק מביתו של העורר באופן שמאיין את מסוכנותו. העורר טוען כי לא התכוון לפגוע בגיסו אלא אך להפחידו. כן מדגיש העורר את עברו הנקי והסכם הסולחה שערך עם גיסו שבעקבותיו שוקמו היחסים בין הצדדים. בנוסף, טוען העורר כי משהורה בית המשפט על עריכת תסקיר מעצר היה עליו לנמק החלטתו מדוע בחר לדחות את החלופה המוצעת, בפרט בהתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות של העורר.
תמצית טענות המשיבה
4. לטענת המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד אייל כהן - מסוכנותו של העורר עולה בבירור מטיב העבירות המיוחסות לו ומנסיבות ביצוען. המשיבה מדגישה כי בהתאם לכתב האישום העורר הכין לכאורה לא פחות מ-15 מטעני נפץ ומפנה לחקירותיו של העורר בהן הודה כי הניח בתוך צינורות המטען ברזל בניין קצוץ וברגים וכשנשאל מדוע עשה כן השיב "שיתפוצץ ויפגע, שיעשה פגיעה". לפיכך, הטענה לפיה כוונתו של העורר היתה אך להפחיד אינה יכולה לעמוד. לאור האמור, טוענת המשיבה כי מידת המסוכנות הנשקפת מן העורר הינה גבוהה ביותר וכי נודעת לה משנה חומרה משבחר לערב את בניו, אחד מהם קטין, בביצוע העבירות. המשיבה טוענת כי בית המשפט המחוזי התייחס לחלופת המעצר והבחין, בהיגיון רב, בין אחמד, בנו של העורר, לגביו הורה על שחרור למעצר בית לבין העורר עצמו לגביו הורה על מעצר עד תום ההליכים.
דיון והכרעה
5. במקרה שלפני העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה או על קיומה של עילת מעצר מסוג מסוכנות. השאלה היחידה המתעוררת הינה אם ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת המעצר המוצעת על ידו. אומר כבר עתה כי סבורני שהתשובה לכך הינה בשלילה.
6. בנסיבות העניין, מסוכנותו הרבה של העורר "זועקת" נוכח חומרתם של המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. כזכור, בהתאם לכתב האישום בין העורר לבין גיסו התעורר סכסוך כספי. בעקבות זאת, קשר העורר קשר לייצר מטעני חבלה מאולתרים ולהטיל אותם לעבר גיסו בכוונה לגרום לו לחבלה חמורה. בהתאם, ייצר העורר לא פחות מ-15 מטעני חבלה מאולתרים ובהם חומר נפץ. בגדר כך, עשרה מטענים ייצר העורר בעצמו וחמישה נוספים ביחד עם שני בניו, שאחד מהם הינו קטין. כעולה מחקירתו של העורר, למטענים אלו הוכנס ברזל בניין קצוץ וברגים, וזאת על מנת שיביאו לפגיעה ממשית בגיסו של העורר. זאת ועוד, לפי כתב האישום העורר נשא את המטענים ופוצץ אותם, ביחד עם בניו, בסמוך לבתי מגורים ובשטחים פתוחים כדי לבדוק את תקינותם. במעשים אלה סיכן העורר לא רק את חייו ובריאותו שלו, אלא גם את חייהם ובריאותם של בניו ובני משפחתו כמו גם של עוברי אורח פוטנציאלים. מעשיו של העורר גרמו בסופו של דבר לו ולבנו לחבלות חמורות, לרבות כוויות בדרגות קשות, ודומה כי אך בנס לא נסתיימו באסון כבד הרבה יותר. מעשים אלה אותם ביצע לכאורה העורר מלמדים לא רק על הפעלת שיקול דעת לקוי בכל קנה מידה נורמטיבי מצידו אלא גם על מסוכנות של ממש.
7. על רקע האמור, מקובלת עלי החלטתו של בית המשפט קמא לפיה לא ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר, וזאת חרף המלצת שירות המבחן בעניינו. כידוע, תסקיר מעצר הינו כלי עזר שנועד לסייע לבית המשפט בבואו להכריע בשאלה אם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעות חלופה מתאימה. עם זאת, ההכרעה הסופית לעולם נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט [בש"פ 2602/10 כחלול נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.4.2010) בפיסקה 16; ע"פ 2765/10 ישראילוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.4.2010) בפיסקה 8]. בענייננו, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר למעצר בית בתנאים מגבילים בבית אחיו של העורר ורעייתו בשפרעם, בו שוהה גם הבן עובייד במעצר בית בתנאים מגבילים. בעניינו של הבן אחמד הוצעה חלופה בדמות מעצר בית במקום אחר. בית המשפט קמא הבחין בין העורר לבנו אחמד וסבר כי בעוד שיש בחלופת המעצר המוצעת כדי להפיג את מסוכנתו של אחמד, בשל גילו הצעיר, אין הדבר נכון ביחס לעורר. הבחנה זו הגיונה בצידה ואין לי אלא להסכים למסקנתו של בית המשפט קמא. אכן, לאור הרושם בדבר מסוכנותו הרבה של העורר, קשה להלום כי יש בחלופת המעצר המוצעת כדי להפיג ממסוכנותו. בנסיבות העניין, אף איני סבור כי יש בהסכם הסולחה שנערך בין העורר לבין גיסו כדי לאיין מסוכנות זו. אציין עוד כי לאור העובדה שהעורר לא נמנע מלערב את שני בניו בביצוע העבירות מושא כתב האישום, הרי שהאפשרות לשחררו לאותה חלופת מעצר בה מוחזק בנו עובייד מעוררת אי נחת.
8. אשר על כן, הערר נדחה.
ניתנה היום, י"ד בכסלו התשע"ג (28.11.2012).