1. נגד המשיב הוגש ביום 9.7.2012 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 6.11.2012, במהלך ניהול ההוכחות, הודה המשיב בעובדות כתב אישום מתוקן והורשע על-פי הודאתו. ביום 31.1.2013 נעתר בית המשפט לבקשת המשיב לחזור בו מהודאתו והכרעת הדין בוטלה.
2. בחלוף תשעה חודשים ממועד הגשת כתב האישום, פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בעתירה לשחררו ממעצרו, בטענה כי זה אינו חוקי. בקשה זו הועברה להכרעתו של בית המשפט (כב' השופט ר' שפירא) ביום 11.4.2013.
בתאריך זה החליט בית משפט קמא כי אכן, על-פי פירושן הנכון של הוראות הדין הרלבנטיות - הסתיימה תקופת תשעת החודשים הקבועה בהוראת סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) בחלוף תשעה חודשים ממועד הגשת כתב האישום, ואין נפקות לעובדה שבמהלך תקופה זו עמדה בתקפה לפרק זמן מסוים הכרעת דין מרשיעה לצורך המסקנה הנ"ל. מכאן, לשיטת בית המשפט, שלא היה מקום להוסיף ולהחזיק את המשיב במעצר מבלי שמעצר זה הוארך על-ידי בית המשפט העליון במסגרת הוראת סעיף 62(א) לחוק המעצרים. על-אף התקלה שאירעה, לגישת בית המשפט המחוזי, הוא ראה לנכון להאריך את מעצר המשיב לפרק זמן של 22 שעות על מנת שהעוררת תוכל לפנות לבית משפט זה.
3. לעניין אחרון זה, של הסמכות להאריך מעצרו של מי שנתון, לכאורה, במעצר לא חוקי, ייאמר מיד, כי בדין נהג בית המשפט כפי שנהג ויש לדחות את טענות המשיב בנדון. בית המשפט הסתמך בהחלטתו בעניין זה על שנאמר בפסקה י"ג להחלטה בבש"פ 7599/08 בן סעדון נ' מדינת ישראל (5.9.2008)). אכן, גם אם חלפה תקופת תשעת חודשי המעצר שמאז הגשת כתב האישום מבלי שהמעצר הוארך על-ידי בית משפט זה, לא היתה חובה לשחרר את המשיב ובית המשפט המחוזי היה מוסמך לפעול כפי שפעל. נפסק, כי השחרור בתום תשעת החודשים אינו אוטומטי ונדרשת החלטת בית משפט (בש"פ 6882/12 מדינת ישראל נ' מולקון (23.9.2012); יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים 428 (2008)). עובדת היותו של המעצר בלתי חוקי, לכאורה, אינה חורצת, כשלעצמה, את גורל הבקשה בה דן בית המשפט, והיא נתון אחד, אם כי בעל חשיבות רבה, במניין שיקוליו.
4. על החלטת בית משפט קמא הגישה העוררת את הערר דנא, כשטענתה המרכזית היא ששגה בית המשפט בפרשנות הוראת סעיף 61 לחוק המעצרים, כשפסק כי אין משמעות לפרק הזמן שבמהלכו עמדה הכרעת הדין בתוקפה. לשיטת העוררת, החלטה זו עומדת בסתירה לפסיקתו של בית משפט זה.
מאידך גיסא, המשיב מבקש לאמץ את האמור בהחלטת בית המשפט המחוזי. לטענתו, כיוון שההליך בעניינו מתנהל כל העת בערכאה הדיונית, ברצף שלא נקטע (במובחן ממקרים בהם הסתיים ההליך בערכאה הדיונית ונמשך בשלב הערעור), ונכון לעכשיו הוא לא הורשע, יש לקבוע כי חלפו תשעה חודשים מאז הגשת כתב האישום באופן שלבית המשפט המחוזי אין עוד סמכות להורות על מעצרו. עוד נטען, שיש לפרש את הוראת החוק הרלוונטית בדרך שתשמור טוב יותר על זכויות העצור ואין מקום, בדרך פרשנית, להאריך את תקופת המעצר עליה יכולה להורות הערכאה הדיונית.
נפנה עתה למחלוקת פרשנית זו.
5. בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו האמורה על לשון הוראות החוק הרלבנטיות, על עקרונות כלליים ועל שיקולי היגיון. נקודת המוצא לדיון היא הוראת סעיף 61(א) הנ"ל לפיה:
"נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר בערובה או שלא בערובה".
בית המשפט המחוזי שם את הדגש על מצב הדברים המתקיים בנקודת הזמן שבתום תשעה חודשים ממועד הגשת כתב האישום: האם בנקודת זמן זו (וללא קשר לאירועים שהתרחשו קודם לכך) ניתן לומר שמשפטו של הנאשם "נגמר בהכרעת דין". בית המשפט הוסיף ולמד מהוראות סעיפים 61(ג) ו-62(א) לחוק המעצרים, כי "המחוקק ראה חשיבות בבקרה שיפוטית על כל מעצר המגיע לתקופה מצטברת של תשעה חודשים, בין אם ניתנה הכרעת דין ובין אם לא ניתנה הכרעת דין" (ההדגשה במקור). כאמור, הגיונה של מסקנת בית המשפט בצידה, מה גם שיש עימה הקפדה על זכויות הנאשם העצור, במובן זה שעניינו יובא לבחינת בית המשפט העליון מוקדם יותר, לעומת מצב הדברים שעל-פי עמדת העוררת.
6. אלא, שכנטען על-ידי העוררת, מסקנת בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה. בטרם אפנה לנאמר בפסיקה זו, יודגש, כי מקורה של ההוראה הרלבנטית, הכלולה כיום בסעיף 61(א) לחוק המעצרים, בהוראת סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) אשר קבעה, טרם ביטולו של הסעיף, כי: "נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום עליו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי שנה אחת ומשפטו בערכאה ראשונה לא נגמר במתן פסק דין - ישוחרר מן המעצר" (ההדגשה הוספה).
כזכור, כיום מתייחס הסעיף לקיומה של הכרעת דין. נראה, כי מסקנת בית המשפט המחוזי מתעלמת משינוי משמעותי זה. בעוד שבעבר המבחן היה קיומו של פסק דין (דהיינו - הכרעת דין וגזר דין, כאמור בסעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי) בנקודת הזמן הרלבנטית; כיום המבחן הוא האם עובר למועד תום תשעת החודשים כבר ניתנה הכרעת דין. מכאן שיש משמעות לעצם מתן הכרעת דין במהלך תשעת החודשים ואין מדובר בנתון שאין לו השלכה לעניין הוראת הסעיף הנדון (לעניין זה ראו בש"פ 433/98 מדינת ישראל נ' איבדיוב פ"ד נד(1) 592 (1998), להלן: עניין איבדיוב).
בפסק הדין שניתן בהרכב מורחב בבש"פ 5142/99 מורוזובה נ' מדינת ישראל פ"ד נג(5) 643 (1999) (להלן: הלכת מורוזובה), נפסק בדעת רוב מפי השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש, כדלהלן:
"לצורך מניין תשעת חודשי המעצר שבסמכותה של הערכאה הדיונית לצוות עליהם, יובאו בחשבון ימי המעצר שהיה הנאשם נתון בהם מאז הגשת כתב האישום ועד למועד מתן הכרעת הדין שבוטלה בערעור. אם הייתה תקופת המעצר קצרה מתשעה חודשים, תיוותר בידי הערכאה הדיונית הסמכות לדון במעצרו של הנאשם רק לתקופה המצטברת כדי תשעה חודשים" (עמ' 657, ההדגשה הוספה).
הפסיקה האמורה ניתנה ביחס לשאלה מיהו בית המשפט המוסמך לדון בהארכת מעצרו של נאשם שהרשעתו בוטלה בערעור ועניינו הוחזר לבירור נוסף בערכאה הדיונית. ואולם, ההכרעה הנ"ל מצביעה על כך שבית משפט זה ייחס משמעות למועד ההרשעה בערכאה הדיונית - האם זו נעשתה במהלך תשעת החודשים שסעיף 61 לחוק המעצרים מדבר בהם, או לאחר תום תקופה זו. ככל שההרשעה ניתנה במהלך תשעת החודשים, לא נמנה עוד, למקרה שהרשעה זו תבוטל, פרק הזמן שממועד ההרשעה ועד למועד ביטולה (זאת לצורך בחינת סמכות הערכאה הדיונית להורות על המשך המעצר). החלטת בית המשפט המחוזי בענייננו אינה מתיישבת עם העיקרון שבבסיס הלכת מורוזובה.
ואכן, כאשר באה בפני בית משפט זה השאלה שהתעוררה במקרה דנא, כלומר - מה דינו של פרק הזמן שממועד הרשעת נאשם ועד למועד ביטול ההרשעה בעקבות חזרה מהודאה (כאשר הכרעת הדין המרשיעה ניתנה במהלך תשעת החודשים), נפסק כי "מירוץ" תשעת החודשים לצורך סעיף 61(א) לחוק המעצרים, נעצר עם ההרשעה ומתחיל מחדש עם ביטולה, זאת ברוח העקרון שעמד ביסוד הלכת מורוזובה. כך נפסק בבש"פ 9519/06 מדינת ישראל נ' בן יאיר (21.11.2006) (להלן: עניין בן יאיר), מפי השופטת ד' ברלינר:
"הערך המוגן לעניין שלילת חירות של אדם, כאשר מדובר במעצרו של מי שהוגש נגדו כתב אישום הינו חזקת החפות.
...
חזקת החפות שוב איננה עומדת לאדם למן הרגע שבו הורשע כדין.