החלטה בתיק בש"פ 11378/05

           בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ר' בן-יוסף) מיום 5.12.05, אשר דחה ערר על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב (השופטת י' הנינג) מיום 13.11.05, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

           נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה חבלנית של בן זוג, תקיפת בן זוג ואיומים. על פי עובדות כתב האישום, הטיל העורר את אשתו (להלן: המתלוננת) על המיטה, קרע את חולצתה והצליף בגבה ובראשה באמצעות חגורה. כן נשך העורר את המתלוננת בידה והכה בפניה. כתוצאה מן התקיפה נגרמו למתלוננת סימני חבלה בגבה, סימן נשיכה על ידה ושטף דם מתחת לעינה. בעקבות האירוע נמלטה המתלוננת לבית הוריה, אך העורר המתין לה במקום, אחז בידה ומשך אותה בחוזקה בכדי להכניסה לרכבו בניגוד לרצונה. העורר איים על המתלוננת כי יהרוג אותה אם לא תשתוק, ואף איים על אחותה הקטינה שהגיעה למקום כי יפגע בה אם תתערב במתרחש.

           עם הגשת אישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בהחלטה מיום 28.10.05 ציין בית משפט השלום (השופטת ע' ברקוביץ') כי העורר נקט אלימות של ממש כלפי המתלוננת וכי מחומר הראיות עולה כי אין זו הפעם הראשונה שבה התקיף את המתלוננת, הגם שבעבר לא התלוננה נגדו. עם זאת קבע בית משפט השלום כי ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר באמצעות שחרורו לחלופת מעצר. בנסיבות אלה הורה על שחרורו למעצר בית מלא בבית אחותו בלוד ותחת פיקוחה. העורר נדרש להפקיד ערבות עצמית וערבות צד ג' בגובה 5,000 ש"ח כל אחת וכן להפקיד סכום של 5,000 במזומן בקופת בית המשפט. בנוסף, נאסר עליו ליצור כל קשר עם המתלוננת. יצוין כי בית משפט השלום הורה על שחרורו של העורר בתנאים על אף שטרם הוכן בעניינו תסקיר מעצר, תוך שהוא קובע המשך דיון בבקשה ליום 13.11.05, לאחר הגשת תסקיר. בעקבות בקשת המדינה, עוכב ביצוע ההחלטה על מנת לאפשר הגשת ערר.

           ביום 30.10.05 קיבל בית המשפט המחוזי (השופט ד' רוזן) את עררה של המדינה על ההחלטה בעניין שחרורו של העורר בתנאים. בית המשפט המחוזי קבע כי מן הראוי היה להמתין לקבלת תסקיר מעצר בטרם יוחלט על שחרורו של העורר. לפיכך, הורה על מעצרו של העורר עד לקבלת החלטה חדשה בעניין שחרורו לחלופת מעצר על ידי בית משפט השלום, על סמך תסקיר מעצר.

           ביום 13.11.05 קיים בית משפט השלום (השופטת י' הניג) דיון מחודש בעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע בית משפט השלום כי בתיק קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר, בהתבסס על הודעותיהן של המתלוננת ושל אחותה ועל תעודה רפואית המאשרת חבלות בפניה ובגבה של המתלוננת מיום האירוע. כן קבע כי בנסיבות העניין קמה עילה למעצרו על סמך חזקת מסוכנות סטטוטורית. אשר לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, לנגד עיניו של בית משפט השלום עמד תסקיר מעצר בו ציין שירות המבחן כי אין בידיו אינדיקציה לגבי רמת הסיכון הנשקפת מן העורר. זאת, לנוכח הכחשתו של העורר את המעשים המיוחסים לו ולנוכח הגישה המטשטשת שנקטו העורר והמתלוננת לגבי הבעיות במערכת היחסים ביניהם. אף על פי כן, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, וזאת לאור התרשמותו החיובית מחלופת המעצר המוצעת בבית אחותו שבלוד. בית משפט השלום בחר שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן. בהחלטתו ציין בית משפט השלום כי לנוכח העדר יכולתו של שירות המבחן לקבוע ממצא בשאלת מסוכנותו של העורר, הרי שהמלצתו אינה מניחה את הדעת. בית משפט השלום קבע כי "טיב התקיפה, הנסיבות, המרדף של המשיב [העורר-ד.ב.] אחרי המתלוננת והמתנה ליד בית הוריה במקום אליו ביקשה להימלט על נפשה מצביעות על מסוכנות של ממש". בית משפט השלום סבר כי לא ניתן להפיג מסוכנות זו בדרך של חלופת מעצר ועל כן הורה על מעצרו של העורר עד למתן החלטה אחרת.

           ערר שהוגש על החלטה זו נדחה, כאמור, על ידי בית המשפט המחוזי (השופט ר' בן יוסף) ביום 5.12.05. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי בתיק קיימות ראיות לכאורה וכי אין בטענות בא-כוח העורר בדבר סתירות מסוימות בעדותו של אבי המתלוננת כדי לקעקע את התשתית הראייתית בתיק. אשר לשאלת השימוש בחלופת מעצר, בית המשפט המחוזי בחר אף הוא שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן, בציינו כי זו אינה עולה בקנה אחד עם העדר האינדיקציה בשאלת מסוכנותו של העורר. כן ציין בית המשפט כי אחותו של העורר, המיועדת לשמש כערבה, נחקרה במהלך הדיון בפניו ולהתרשמותו אין ביכולתה לפקח עליו באופן הולם, שכן אינה מאמינה כי אחיה ביצע את המעשים המיוחסים לו ואינה מבינה את טיבם של מעשים אלו.

           מכאן הערר שבפניי, בו טוען בא-כוח העורר לחולשתן של הראיות לכאורה נגד מרשו, וזאת בין היתר לנוכח סתירות שהתגלעו, לשיטתו, בין עדותו של האב בדבר האירועים שארעו בסמוך לביתו לבין גרסאותיהן של המתלוננת ואחותה. מכל מקום, עיקר טענותיו של בא-כוח העורר מכוונות נגד החלטתו של בית המשפט קמא שלא לשחרר את מרשו לחלופת מעצר חרף המלצתו של שירות המבחן. בא-כוח העורר מדגיש כי בחלופה המוצעת בבית אחותו, המרוחק ממקום מגורי המתלוננת, יש כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, ככל שזו קיימת. לחלופין מבקש הוא כי בית המשפט יורה על הכנת תסקיר משלים לבחינת חלופות מעצר נוספות. בנוסף טוען הוא כי יש ליתן משקל ראוי לעובדה כי מרשו נעדר עבר פלילי וכן לנסיבותיו האישיות, ובהן היותו אב לחמישה ילדים קטנים, אשר עול פרנסתם מוטל על כתפיו. באת כוח המדינה, מצידה, טוענת כי מסוכנותו של העורר, הנלמדת מן האלימות הקשה שהפעיל נגד אשתו, אינה ניתנת לאיון באמצעות חלופת מעצר.

           לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לידי מסקנה כי דין הערר להידחות. אינני מוצאת לנכון להתערב במסקנותיהן של הערכאות הקודמות, אשר מצאו כי בתיק ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר ובנסיבות הענין קמה עילה למעצרו. כן מקובלת עלי עמדתן של הערכאות הקודמות כי המלצת שירות המבחן בעניין שחרור העורר לחלופת מעצר אינה מתיישבת עם הקושי לקבוע ממצא בנוגע למסוכנותו, לנוכח גישתו למעשים המיוחסים לו ולמערכת היחסים בינו לבין אשתו. זאת ועוד, בתיקי אלימות במשפחה קיים חשש מובנה לשיבוש הליכי משפט, ובענייננו חשש זה אך מתחזק לנוכח העובדה כי המתלוננת כבר ביקשה לחזור בה מתלונתה וציינה באוזני שירות המבחן כי היא מתחרטת על הגשתה (הגם שלא חזרה בה מגרסתה המפלילה). בנסיבות אלה, אין בחלופת מעצר כדי להבטיח את תכליות המעצר.

           אשר על כן, הערר נדחה. 

           ניתנה היום, כ"ה בכסלו התשס"ו (26.12.2005).

                                                                                       ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש