לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופט מ' ברנט) במ"ת 42955-10-12, מיום 14.1.2013, בה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.
עובדות כתב האישום
1. במועד שאינו ידוע למאשימה, עובר ליום 11.10.2012, קשר העורר קשר ביחד עם שלושה אחרים (להלן: האחרים) לשדוד את כספי הפדיון היומי של דוכן פירות וירקות בשוק רמלה בו עבדה המתלוננת. ביום 11.10.2012, בשעה 19:00, לערך, שבה המתלוננת לביתה מעבודתה, תוך שהיא נושאת עימה ארגז פירות וירקות, בו הוסלק הפדיון היומי בסך 30,000 ש"ח וכן שקית נוספת ובה 900 ש"ח. באותה העת, ארבו העורר והאחרים למתלוננת בסמוך לביתה כשהם נמצאים ברכב שבבעלות אחד האחרים (להלן: הרכב). בעת שהמתלוננת התקרבה לביתה, ניגשו אליה שניים מהארבעה כשהם חובשים כובעים ומסתירים את פניהם באמצעות חולצה, אחזו במתלוננת, הפילו אותה לקרקע, משכו ממנה את הארגז ובו הכסף ונמלטו לרכב. כתוצאה מהנפילה, נגרם למערערת מכאוב בפרק כף ידה.
לאחר שנמלטו השניים לרכב, הם קראו, ביחד עם העורר, לנהג הרכב להימלט במהירות, והלה נסע מהמקום. בינתיים, התקבל במשטרה דיווח אודות האירוע, לרבות מספר הרכב. הרכב זוהה על-ידי השוטר מיכאל מיכאל (להלן: השוטר), אשר התקרב אליו עם רכבו בצומת ביל"ו וסימן לנהג לעצור. משהבחינו הארבעה בשוטר, החל הנהג בנסיעה פרועה ובעת שהאור ברמזור היה אדום, פנה ימינה מהנתיב השמאלי בצומת לכביש 40. השוטר החל במרדף אחר הרכב, במהלכו הגיע הרכב להצטלבות כביש 40 וכביש 411 ("צומת הכותנה"). בעת שהרמזור היה אדום, עקף הרכב כלי רכב שהמתינו במסלול הפניה שמאלה, תוך נסיעה בשולי הכביש, ופנה שמאלה לכביש 411. הרכב המשיך בנסיעה בכביש 411 במהירות, כשהוא נוסע בשוליים, ובהמשך פנה לקריית עקרון, שם נעצר הרכב והארבעה נמלטו ממנו בריצה.
בשל מעשים אלו יוחסו לעורר עבירות של שוד בצוותא חדא, לפי סעיף 402(ב) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); קשירת קשר לבצע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; מעשי פזיזות ורשלנות בצוותא, לפי סעיף 338(א)(1) ביחד עם סעיף 29 לחוק והכשלת שוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק.
הליכי המעצר
2. ביום 25.10.2012 הוגש כנגד העורר כתב האישום המתואר לעיל. בד בבד, עתרה המשיבה להורות על מעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים. בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי מרכז ביום 12.11.2012 הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. העורר עתר להפנותו לשירות המבחן לצורך בחינת חלופת מעצר במסגרת טיפולית לגמילה מסמים והציג אישורים לפיהם הוא היה מצוי במסגרת טיפולית עובר למועד ביצוע העבירות המיוחסות לו. המשיבה התנגדה לבקשה והצביעה על עברו הפלילי העשיר של העורר ועל כך שתלויים ועומדים כנגדו שני מאסרים על תנאי. לבסוף, הורה בית המשפט על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.
3. בתסקיר מעצר מיום 6.12.2012 צויין כי העורר ביטא לפני שירות המבחן מוטיבציה ראשונית לבחינת דפוסי התנהגותו וכן מוטיבציה להשתלב במסגרת טיפולית אינטנסיבית. שירות המבחן התקשה להעריך את יכולותיו של העורר להתמודד עם האינטנסיביות הטיפולית הנדרשת בקהילה לאורך זמן, אך סבר כי יש לנצל את הליך המעצר ולמנף התערבות טיפולית שתתמקד בגמילה מסמים ובטיפול בדפוסי התנהגותו. לאור האמור, המליץ שירות המבחן על שילוב המערער בקהילה טיפולית סגורה "מלכישוע" בתנאי מעצר. משכך, עתר העורר לאפשר לו לצאת לראיון קבלה בקהילה. ביום 12.8.2012 בית המשפט אישר לעורר לצאת לראיון קבלה בקהילה, ולאחר שזה צלח, אושר לו לצאת לבדיקות רפואיות הנדרשות לבחינת השתלבותו בקהילה.
4. בתסקיר מיום 9.1.2013 הודיע שירות המבחן כי באחת מיציאותיו של העורר לסידורים לשם קליטה בקהילה, הוא בלע סמים והכניסם לבית המעצר וכי המערער הודה כי הוא המשיך לצרוך סמים בבית המעצר. על רקע האמור, התרשם שירות המבחן כי העורר תלוי בסם, ממשיך בקשרים שוליים והתנהגותו מניפולטיבית. כן התחזקה התרשמותה של קצינת המבחן מחוסר בשלותו של העורר להשתלב ולהתמיד בטיפול בקהילה, כשחרף ההליך המשפטי וההזדמנות שקיבל, הפר את אמון בית המשפט ופעל באופן פורץ גבולות ופלילי. לאור האמור, סברה קצינת המבחן כי אין מקום להמשך המלצתה להפנות את המערער למסגרת טיפולית.
5. לאור השתלשלות עניינים זו ונוכח המלצת שירות המבחן, הורה בית המשפט ביום 14.1.2013 על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים. כנגד החלטה זו מופנה הערר שלפני.
נימוקי הערר
6. העורר - באמצעות באת כוחו, עו"ד לירן פרידלנד - עותר להורות על ביטול החלטת בית המשפט קמא ועל שחרורו לקהילה טיפולית סגורה לגמילה מסמים. העורר מדגיש כי כאשר מדובר במכורים לסמים יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו ואין לשלול את השתלבותו בקהילה הטיפולית הסגורה אך משום שכשל ושב להשתמש בסמים. העורר מדגיש את הקושי הכרוך בגמילה מסמים ומפנה בעניין זה לבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סוויסה (21.3.2011) פיסקה 9 (להלן: עניין סוויסה). לטענתו, אמנם כשל בעבר בפלילים, אך הוא עייף והגיע לצומת דרכים בה הוא בשל לגמילה. כמו כן, טוען העורר כי בנסיבות העניין היה זה מן הראוי, ולו למען מראית פני הצדק, כי ההחלטה הסופית על שליחתו למעצר תתקבל על ידי כב' השופט י' קינר, אשר הורה על עריכת תסקיר המעצר בעניינו, לאור החלטתה של השופטת מ' ברנט מיום 12.8.2012 בה נתבקשה השבת הדיון למותב זה. העורר מציין עוד כי בתו התינוקת נפטרה לאחרונה כשבועיים לאחר לידתה ומבקש, לפנים משורת הדין, לאפשר לו להשתלב בקהילה טיפולית על מנת לתמוך באישתו ובשני ילדיו.
תגובת המשיבה
7. המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד אייל כהן - גרסה כי אין מקום להיעתר לערר דנן, וזאת נוכח העובדה כי העורר הפר את האמון שנתן בו בית המשפט. המשיבה הגישה את גיליון הרשעותיו של העורר וטענה כי העורר הינו בעל עבר פלילי מכביד, בא ויוצא מבתי סוהר רוב חייו הבוגרים וריצה בסך הכל תשעה מאסרים. כמו כן, המעשים מושא כתב האישום בוצעו לכאורה עת היו תלויים ועומדים כנגד העורר שני מאסרים מותנים. המשיבה מוסיפה כי תסקירי המעצר בעניינו של העורר היו בעיקרם שליליים וכי גם התקווה שהובעה בתסקיר המעצר הראשון כי העורר יצלח את הליך הגמילה נכזבה. על רקע זה, נטען כי בהתאם לפרמטרים שנקבעו בעניין סוויסה, ובכלל זה סיכויי ההצלחה של הליך הגמילה, ההזדמנות שניתנה לעורר בעבר ועברו הפלילי, אין להורות על שחרורו לחלופת מעצר בקהילה טיפולית בשלב זה. עוד נטען כי לא נפל כל פגם בהחלטת כב' השופטת מ' ברנט וכי טענות המשיבה במישור זה מצויות הרחק מדיני פסלות השופטים.
דיון והכרעה
8. לאחר שעיינתי בטענות העורר, בהחלטות בית המשפט קמא, בתסקירי המעצר וביתר החומרים בתיק, ולאחר שהקשבתי לטענות הצדדים בדיון שנערך לפני, ועיינתי בפסיקה אליה הפנו הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לערר.
9. סוגיית שחרורו של נאשם לחלופת מעצר בקהילה טיפולית נדונה לאחרונה בהרחבה בעניין סוויסה. בעניין זה, נקבע כי העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא, ככלל, בשלב גזירת הדין. אולם, במקרים חריגים יורה בית המשפט עוד בשלב הליכי המעצר על שחרור הנאשם לחלופת מעצר בקהילה טיפולית לצורך גמילה מסמים. הדבר ייעשה לרוב כאשר הנאשם החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה המיוחסת לו, או כאשר פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה גבוה ויש בתהליך הגמילה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם. באשר לסיכויי ההצלחה של הליך הגמילה, הובהר כי:
"לא כל נאשם המצהיר על עצמו כי הוא רוצה להיגמל, אכן יכול או רוצה בכנות, או מתאים לטיפול גמילה למרות רצונו הכן. לא סגי בהבעת רצונו של הנאשם כדי לשלבו בהליך גמילה. לעיתים יש פער בין הרצון לבין היכולת של הנאשם לעמוד במבחן הגמילה ומכאן שיש לבחון אם פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא בעל הסתברות גבוהה (בש"פ 625/07 חסדאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.2007), בפסקה 9 (השופטת פרוקצ'יה)). למרות השכנוע העצמי העמוק שמפגינים לעיתים נאשמים המצהירים כי זו הפעם כלה ונחרצה עמם לסור מדרך הרע ולהשתחרר מאותה כמיהה חזקה לסם - מאותה "תולעת" (דודה בסלנג המכורים) האוכלת את נשמתם ואת קרביהם הן פיזית והן נפשית - אל לו לבית המשפט להסתמך אך על הצהרתם. דרישת המחוקק, כי תסקיר שירות המבחן יתווה את תכנית הגמילה, סוג הטיפול, מהותו ומשכו. כך בשלב העונש כאמור בסעיפים 83-82 לחוק העונשין, וכך גם בשלב המעצר, כאמור בסעיף 48(א)(7) לחוק המעצרים הקובע כי רשאי בית המשפט להורות על חלופת מעצר של טיפול למשתמשים בסמים "ובלבד שהטיפול אושר על ידי קצין מבחן". (שם, בפיסקה 9ב'; ההדגשה במקור - י.ד.).
בהמשך לדברים אלו נקבע כי "דרך המלך, בבחינת תנאי יסודי למתן צו מבחן לטיפול גמילה, היא המלצת שירות מבחן, שהוא הגוף המקצועי המרכז את המידע הנדרש לקבל החלטה אם הנאשם מתאים לעבור טיפול גמילה" (שם), הגם שהמלצה זו אינה מאיינת או כובלת את שיקול דעתו של בית המשפט היושב בדין.