1. עניינה של החלטה זו בבקשה לצו מניעה זמני , אשר ימנע ביצועו של פסק בורר, שניתן במסגרת הליך בוררות שהתקיים בין הצדדים לבקשה, עד להחלטה בתובענה העיקרית, שהוגשה על ידי המבקשים שלפני, ובה מתבקש ביטול פסק הבורר.
2. ביום 1.10.07 נתתי צו ארעי במעמד צד אחד בלבד, ולאחר מכן נתקבלו תגובות בכתב מן הצדדים והתקיים דיון בעל פה.
רקע עובדתי
3. מושא הבוררות הוא מגרש, הנמצא ברח' ויסוצקי 8 בתל אביב, שהוא חלק מחלקה 372, גוש 6108. מחצית המגרש רשומה על שם מ.ב. גור ייזום וניהול פרוייקטים בע"מ (להלן: מ.ב.גור, שהיא גם המשיבה מס' 9 בבקשה שלפני), ואילו המחצית האחרת רשומה על שם חברה ששמה דירום חברה לבניה, השקעות ופיתוח בע"מ (דירום), אולם במשרדי רשם המקרקעין רשומה הערת אזהרה לטובתה של שוחן יזמויות בע"מ (להלן: שוחן, היא גם המשיבה מס' 6 בבקשה שלפני). שתי החברות הללו, המשיבות 6 ו-9, רכשו את חלקיהן במגרש בנאמנות, עבור הנהנים הבאים: מ.ב. גור רכשה מחצית מחלקה במגרש (היינו, 25%) עבור הנהנית Tornell Company Inc (להלן: טורנל, המשיבה מס' 8 בבקשה זו) ואת המחצית האחרת מחלקה במגרש (25%) עבור הנהנים, האחים לייב ויעקב בייגל, תושבי ארה"ב (להלן: בייגל, הלא הם המבקשים 1 ו-2 בבקשה שלפני). שוחן רכשה את חלקה בנאמנות עבור טורנל. על המגרש הנדון רובצת משכנתא לטובת בנק מזרחי טפחות, אשר החייבים בה הם בייגל, ואילו משה בן סירה, מנהלה של מ.ב. גור (משיב מס' 10 בבקשה), ערב לפרעונה בערבות אישית. חנוך שטלברג (משיב מס' 7) הינו בעלים במשותף של שוחן, מנהלה היחיד, ומיופה כוח של טורנל. המבקש מס' 3, נחמן וידיסלבסקי, הינו, כפי שעולה מנספח ז' לבקשה, מחזיק בנאמנות, ביחד עם שטלברג, באמצעות שליטה בחברה זרה (כפי שאני מבינה המדובר בטורנל), ב- 25% מהקרקע עבור אדם ששמו רוזנקרנץ, תושב בלגיה. המשיבים 1-5 יכונו להלן "צפריר".
4. בתאריך 7.6.07 הגישו צפריר תביעה לבית משפט זה (ת.א. 9257/07) לאכיפת הסכם מכר של המגרש המתואר לעיל, כשעל פי הטענה ביום 29.3.07 נחתם בין צפריר (הקונים) לבין מ.ב. גור ושוחן (המוכרים), חוזה למכירת המגרש כולו בסכום של 7.2 מיליון דולר. לבקשת צפריר (בש"א 5777/07), הוציא בית המשפט צו מניעה, האוסר על כל דיספוזיציה בנכס עד להכרעת בית המשפט בתביעה. ביום 14.8.07 באו הצדדים לתביעה לידי הסכמה, שניתן לה תוקף של פסק דין (כב' השופט כרמל), ושעיקרה העברת ההליך לבוררות, תוך התחייבות של הצדדים לעשות הכל כדי להביא לסיומה בתוך 60 יום. כמו כן הוסכם שצו המניעה יעמוד בתוקפו וכי הבורר מוסמך לדון גם בעניין זה.
5. ביום 25.9.07 ניתן פסק הבוררות, על ידי הבורר, עו"ד משה לוסקי. הבורר קבע, כי אמנם לא נחתם הסכם מכר ביום 29.3.07, אולם הצדדים המשיכו לנהל ביניהם משא ומתן; כי בתחילת מאי 2007 חתמו בייגל על יפוי כוח בלתי חוזר המסמיך את מיופי הכוח לחתום על הסכם למכירת חלקם במקרקעין לקונה; כי במקביל קיבלה האסיפה הכללית של טורנל החלטה ספציפית למכור את חלקה במקרקעין לקונה ובהמשך אף נחתם יפוי כוח ספציפי על ידי טורנל, המסמיך את שטלברג לחתום בשם טורנל על ההסכם. כמו כן קבע הבורר כי נקבע מועד חדש לחתימת הסכם המכר (10.5.07), וכי הצדדים דאגו לקבל יום קודם לכן מבנק מזרחי-טפחות מכתב כוונות עדכני בדבר סכום החוב שתשלומו נדרש לשם הסרת המשכנתא, ותוקפו עד ליום החתימה המתוכנן. הסכם המכר לא נחתם גם במועד החדש, ומכאן החלו ההליכים המשפטיים שתוארו לעיל.
6. הבורר קובע בהחלטתו, כי העובדות המפורטות לעיל ואשר נקבעו על ידו, מגבשות הסכם מכר מחייב, וכי חובת תום הלב מונעת התכחשות לעיסקה מן הצדדים לה. בפסק הבוררות ניתן, איפוא, צו אכיפה לחוזה, בכפוף להסכמתו של בנק מזרחי-טפחות להסרת המשכנתא הרשומה לזכותו. הבורר הורה למ.ב. גור, לשוחן ולצפריר לחתום על החוזה, וכן הורה לנהנים, בייגל וטורנל, לחתום על כל מסמך שיידרש לשם הוצאתו לפועל של החוזה ושל פסק הבורר.
7. ביום 1.10.07 הוגשה, כאמור, לבית משפט זה, תביעה לביטול פסק הבורר (ת.א. 9257/07), ובמקביל הוגשה הבקשה לצו מניעה זמני, שבה עוסקת החלטה זו.
טענות הצדדים
8. המבקשים הם בייגל ווידיסלבסקי. בייגל הם לכאורה הנהנים, היינו בעלי זכויות בקרקע (ועל עניין זה עוד אעמוד בהמשך). בשים לב לכך ששטלברג, שותפו של וידיסלבסקי, וטורנל עצמה תומכים בעיסקה אותה החליט הבורר לאכוף, לא התבהרה לי עמדתו של וידיסלבסקי ואת מי הוא מייצג, שהרי אין חולק שלו עצמו אין זכויות בקרקע כנהנה ורוזנקרנץ אינו צד להליכים.
9. טענה משפטית בידם של המבקשים, אותה אני מבקשת להסיר מיד מעל הפרק, הינה כי אין לממש את פסק הבורר כל עוד לא אושר הפסק. אם טענה זו נכונה, היא חותרת למעשה תחת הבקשה שלהם, שכן היא הופכת אותה למיותרת. טענה זו סומכים המבקשים על החלטתו של בית המשפט העליון ברעא 7473/03
צוותא חב' לשיכון ובניה בע"מ נ. צמנטכל הנדסה וייזום צפון בע"מ (לא פורסם), ועל הפנייה מתוך ספרו של השופט שטרוזמן, "ספר הבוררות", עמ' 239.
10. אני סבורה שבטענה זו אין ממש. ראשית, טענה זו עומדת בניגוד מפורש לאמור בחוק הבוררות עצמו. על פי הוראת ס' 21 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: החוק), מחייב פסק הבוררות, כשלעצמו, את בעלי הדין ואת חליפיהם כמעשה בית דין. הוראת ס' 24 לחוק קובעת כי בית המשפט
רשאי, על פי בקשת בעל דין, לאשר את פסק הבורר. משמע, אין זו פעולה מתחייבת לצורך הכנסת פסק הבורר לתוקף, וראו על כך אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, מהדורה רביעית, חלק ב', עמ' 897: "משניתן הפסק ע"י הבורר - על הצדדים לבצעו כלשונו". ב"כ המבקשים הפנה אותי לציטוט מתוך ספרו הנ"ל של שטרוזמן, של החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת שטרנברג-אליעז) בה"פ 201/97, ולפיה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע פסק בורר בהנמקה: "כל עוד לא אושר הפסק הבקשה מיותרת". אוטולנגי בספרה הנ"ל מתייחסת להחלטה זו (ראו שם, בעמ' 899, ה"ש 10 והטקסט הצמוד אליה), והנה מתברר כי היא ניתנת כדוגמא למצב בו הצד המפסיד בבוררות אינו מוכן לקיים את החיובים שהוטלו עליו, וכדי לאוכפם עליו יש לערב רשות מרשויות המדינה, דוגמת ההוצאה לפועל. במקרה כזה, יש להביא את הפסק למצב בו ניתן יהיה לפעול על פיו, למשל, על ידי הפיכתו לפסק דין של בית המשפט, על דרך אישורו. מהערת השוליים בה מפנה אוטולנגי להחלטה האמורה עולה, כי צו המניעה הזמני שהתבקש עד להכרעה בבקשה לביטול פסק הבורר היה נגד רשויות ההוצאה לפועל, ועל כך הגיב בית המשפט כמצוטט לעיל, כי אין טעם בבקשה כל עוד לא אושר הפסק, שכן ברור הוא כי רשויות ההוצאה לפועל אינן פועלות מכוח פסק בורר.
11. אשר להחלטת בית המשפט העליון ברעא 7473/03 הנ"ל, הרי שעיון מדוקדק בה מלמד, כי אין בה את שנטען לגביה. על פי העובדות המתוארות שם, התנהל הליך בוררות בין שתי חברות, בנוגע ליחסים חוזיים בין שתיהן. במסגרת יחסים אלה, מסרה המשיבה למבקשת ערבויות בנקאיות אוטונומיות. הסכסוך בין הצדדים בקשר לאותם יחסים נמסר כאמור, להכרעת בורר, אולם בעוד הליך הבוררות מתנהל, פנתה המבקשת אל הבנק, שנתן את הערבויות, וביקשה לממשן. בית המשפט המחוזי נתן צו מניעה זמני שאסר על מימוש הערבויות עד להכרעת הבורר, ומשניתנה הכרעת הבורר ולפיה זכאית המבקשת לפדות את הערבויות הללו, פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הבורר ומימוש הערבויות הבנקאיות. בית המשפט המחוזי עיכב בצו זמני אותו חלק מפסק הבורר שעניינו פירעון ומימוש הערבויות, עד למתן פסק הדין בבקשה לביטול פסק הבורר, שהוגשה מטעם המשיבה. על החלטה זו הוגשה בקשה לערער. טענת המבקשת הייתה, כי החלטת בית המשפט המחוזי לעיכוב ביצוע הערבויות האוטונומיות פוגעת במעמדן העצמאי, שכן אין מובנים בהן תנאים למימוש, וכן כי אין זה פסק הבורר המופנה כלפי הבנק לביצוע ולפיכך טעון אישור מכוח דיני הבוררות לשם אכיפה כלפי צד ג', אלא המדובר בערבות עצמה, שהיא המופנית כלפי הבנק לביצוע, ובערבות זו הבנק אינו צד ג' אלא צד ישיר כלפי המבקשת. כלומר, המחלוקת הייתה האם, למרות שהצדדים הסכימו להכפיף את סוגית הערבויות להכרעת הבורר עדיין חלים עליהן דיני הערבויות, או שמא דיני הבוררות גוברים. בית המשפט העליון קבע כי דיני הבוררות גוברים בשל הסכמת הצדדים להכפיף את הערבויות לבוררות, ובכך גרעו ממעמדן העצמאי. בנסיבות אלה נדרש אישורו של הפסק. ענייננו שלנו, במובחן מנושא ההחלטה האמורה, הינו בפסק בורר המופנה כלפי הצדדים לבוררות, ואין נדרשת פעולה מן הצד המפסיד אשר יהיה צורך באכיפתה, כפי שאכן טענו המבקשים בפני, ולפיכך פסק הבורר מתממש לאלתר ואינו טעון אישור.
12. הטענה העיקרית בתביעה לביטול פסק הבורר היא כי מתקיימת בפסק עילת הביטול הקבועה בהוראת ס' 24 (4) לחוק, משום שלא ניתנה למבקשים הזדמנות נאותה להביא ראיותיהם. לטענתם, על פי המתווה שנקבע, חולקה הבוררות לשניים: בחלקה הראשון תידון תביעת האכיפה של צפריר, "הנשענת על הטענה כי ביום 29.3.07 נחתם הסכם מחייב בין הצדדים..." (ס' 15 (א) לבקשה), ואילו חלקה השני ייועד לבירור שאלת גובה הפיצויים שאותו חב צד מן הצדדים למשנהו. המבקשים טוענים, כי כבר בישיבת ההוכחות הראשונה היה ברור כי לא נכרת הסכם בין הצדדים במרץ, והמסקנה המתחייבת, לדידם, הייתה כי דין התביעה להידחות. מאחר שהדברים נראו כה פשוטים, הודיע ב"כ המבקשים בבוררות, עו"ד אבי וינרוט, בתגובה לשאלת הבורר, כי אין צורך בהבאת עדים נוספים לשם בירור סוגיית האכיפה של ההסכם ממרץ, וכי ניתן לסכם בסוגיה זו. להפתעתו, במהלך הסיכומים, העיר הבורר כי על אף שהתביעה המקורית הייתה לאכיפת ההסכם ממרץ, הוא רואה עצמו מוסמך להגיע למסקנה לפיה גם אם במרץ לא נחתם הסכם, במאי נוצר הסכם מחייב.
13. משהתברר לב"כ המבקשים כי הבורר סבור כי הוא רשאי ליזום שינוי בסעדים שמבקש צפריר במסגרת הבוררות, ביקש הוא כי תשמע עדותו של אחד מן המצהירים מטעם המבקשים, רוזנבלום שמו, אשר לפי הטענה הוא נכון להציע מחיר הגבוה ב- 800,000 דולר מהמחיר בו מוכנים צפריר לרכוש את הנכס (על פי ההסכם, הסכום הועמד על סך 7.2 מיליון דולר, אולם הבורר השיג הסכמתם להעלות את המחיר ל-7.5 מיליון). עדותו של רוזנבלום חשובה, על פי הטענה, גם לעניין שאלת גמירות הדעת של שטלברג במהלך חודש מאי. הבורר סרב לאפשר את השמעת עדותו של רוזנבלום. כך גם דחה הבורר את בקשת ב"כ המבקשים לחקור את שטלברג ואת עו"ד ז'ולטי, הדירקטור מטעם טורנל.
14. המבקשים טוענים, אם כן, כי בידם עילה טובה לביטול פסק הבורר, משום שלא ניתנה להם הזדמנות נאותה להביא את ראיותיהם. סיכויי הצלחתה של תביעתם, כך הם טוענים, טובים, אולם, בראש ובראשונה, מאזן הנוחות פועל לטובתם. לטענתם, אכיפת המכירה היא פגיעה בזכותם הקניינית, והנזק הממוני, העומד על הפרש המחירים בין החוזה הנאכף לבין הצעת רוזנבלום הינו גבוה (800,000 דולר), ואין כל ודאות כי יוכלו להיפרע מן המשיבים אם יבוטל הפסק. החשש אינו מתייחס רק לאפשרויות הגבייה, אלא מתייחס בעיקר לכך שמתעורר ספק ביחס לשאלת קיומה של עילת תביעה כלפי המשיבים, גם בהנחה שיבוטל הפסק, שהרי ניתן לתאר טענות הגנה ממשיות מצד המשיבים, אם פעלו על יסוד פסק בורר.
15. המשיבים 6-8 (שוחן, שטלברג וטורנל) טוענים, כי לבייגל לא עלול להיגרם כל נזק, שכן, כעולה ממסמך מ/1 שהוגש על ידי ב"כ המשיבים הללו, במהלך חקירתו של עו"ד וינרוט על תצהירו בפני, הרי שבייגל המחו את זכויותיהם בקרקע לחברה זרה בשם Salemתמורת סכום של חצי מיליון דולר, במהלך חודש יולי האחרון. התשלום אינו מותנה בהצלחה בהליכים המשפטיים הנוגעים לקרקע. נזק, אם בכלל, יכול להיגרם ל- Salem, אך היא אינה צד להליכים אלה. לטענת המשיבים, הסתירו המבקשים את עובדת המחאת הזכויות מבית המשפט, ודי בכך כדי לדחות את בקשתם לצו מניעה זמני, מטעמים של חוסר ניקיון כפיים.
16. אשר למאזן הנוחות, טענת המשיבים הללו היא כי בנק המזרחי-טפחות פתח בהליכי הוצאה לפועל, וככל הידוע להם הוחל גם בהליך של כינוס נכסים. אם תימכר הקרקע בהליכי כינוס, המחיר שיושג בעבורה יהיה נמוך לאין שיעור מן המחיר אותו מוכנים צפריר לשלם. הפער בין מכירת הקרקע באילוץ לבין מכירתה בתנאים של פסק הבורר מוערך על ידי בא כוח המשיבים ב- 3 מיליון דולר. המבקשים בייגל הם תושבי חוץ והמשיבים לא יוכלו לרדת לנכסיהם אם בקשתם לביטול פסק הבורר תידחה בסופו של דבר, ובינתיים יגרם נזק בלתי הפיך בשל מכירת הקרקע בהליכי הכינוס. עוד טוענים המשיבים כי הטענה בדבר קיומה של "רשת בטחון" בדמות הצעתו של רוזנבלום לקניית הקרקע בסכום של 8.3 מיליון דולר היא טענה בעלמא, שאין לה ביסוס רציני בעובדות. ב"כ המשיבים מבקש, כי אם יחליט בית המשפט על עיכוב הביצוע, יורה על הפקדת ערובה שלא תפחת מ- 3 מיליון דולר.
17. ב"כ צפריר (המשיבים 1-5) ביקש להוסיף על טענות חברו, כי ברור בעליל שלא זכותם הקניינית של המבקשים בקרקע היא המעניינת אותם, אלא מקסום רווחיהם הכספיים. דא עקא, שזכויותיהם הומחו לאחר, ולכן לשיטתו הם אינם יכולים כלל להיות צד לבקשה. המבקש 3 אינו בעל זכויות בקרקע, הוא בעל מניות בחברת שוחן (משיבה 6), והוא נכלל בכתב התביעה המקורי משום שהציג עצמו בפני צפריר כמי שמשמש נאמן עבור נהנה אחר. כך או כך, זכויותיו שלו אינן עומדות על הפרק. כמו כן נטען מטעם צפריר, כי התב"ע הרלבנטית לקרקע שבמחלוקת עומדת לפקוע.
18. עוד טוען ב"כ צפריר כי התנהלותם של המבקשים בבוררות אינה מאפשרת להם להעלות טענות כלפי פסק הבורר, וכי על כן סיכויי הצלחתם בתביעה לביטול הם אפסיים.
19. ב"כ המשיבים 9 ו- 10, עו"ד פנדר, טענה כי הנזק הגדול ביותר נגרם למרשה, המשיב מס' 10. כאמור לעיל, משיב זה חתם על ערבות אישית לבנק עבור בייגל וטורנל, המשכנתא לא נפרעה על ידם, והבנק החל בהליכי הוצאה לפועל. אם הבנק לא יגבה את מלוא חובו ממחיר הקרקע בהליכי הכינוס, צפוי משיב 10 לתביעה למימוש הערבות. בהקשר לכך הדגישה עו"ד פנדר כי בייגל לא עשו דבר במהלך השנים כדי לסלק את חובם לבנק ולהקטין את הנזק על ידי מכירת הקרקע לפני זמן רב. לשיטתה, הנזק לו צפוי המשיב 10 הוא של 2 מיליון דולר, והיא טוענת כי על בית המשפט להורות על הפקדת ערבות בגובה סכום זה כתנאי לעיכוב הביצוע.
הכרעה