לפני בקשת רשות להגן מטעם המבקש (להלן:
"הנתבע"). מדובר בתביעה בסדר דין מקוצר, על סך של 25,018 ש"ח, אשר הוגשה ע"י עיריית רמת-גן (להלן:
"התובעת") כנגד חב' דיטונה בע"מ (להלן:
"הנתבעת") והנתבע, בעל השליטה בנתבעת, בגין חוב ארנונה. הנתבע הגיש בקשת רשות להגן. יצוין כי ביום 14.4.08 ניתן על ידי פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבעת.
התביעה
בהתאם לפנקסי התובעת, הנתבעת החזיקה ו/או מחזיקה בנכס בתחום שיפוטה של התובעת (להלן:
"הנכס"). עפ"י רישומי רשם החברות, הנתבעת הינה חברה פרטית ואילו הנתבע הינו "בעל השליטה" בה, כהגדרת מונח זה בסעיף 119 א'
לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן:
"הפקודה")
. בהתאם לפנקסי התובעת, חייבת הנתבעת לתובעת, חובות ארנונה סופיים בגין הנכס, אשר בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ע"פ חוק, מסתכמים בסך של 25,018 ש"ח. הנתבעת מחזיקה בנכס שאינו משמש למגורים והנתבע אינו דייר מוגן בנכס ע"פ
חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972. הנתבעת הפסיקה את פעילותה. בנסיבות אלה, רשאית התובעת להיפרע מהנתבע, בהיות החוב "חוב ארנונה סופי", וזאת מכוח סעיף 8(ג)
לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) התשנ"ג- 1992 (להלן: "
חוק ההסדרים").
הבקשה
הנתבע מודה כי היה "בעל עניין" בנתבעת, אולם לטענתו, הנתבעת נוהלה ומנוהלת לפי נהלים חשבונאיים מסודרים ולפי חוק והוראת פקודת החברות. לנתבעת מעולם לא היה רכוש והיא מעולם לא נסגרה. הנתבע לא לקח לעצמו כספים או ציוד של הנתבעת, היות ומעולם לא היה בבעלותה רכוש כלשהו. הנתבע צירף לבקשה מכתב של מנהל החשבונות של הנתבע, אשר מאמת את הטענה שלחברה אין ולא היה מעולם רכוש. הנתבע טוען כי התובעת מתעלמת מסעיף 119א'(ג)
לפקודה, שקובע את היקף החיוב שלא יעלה על גובה הנכסים שקיבל בעל השליטה מהחברה. לא ניתן היה להגיש את התביעה בסדר דין מקוצר, שכן לא מדובר ב"סכום קצוב", אלא בסכום שעל התובעת להוכיח, דבר שלא נעשה. כמו כן, לשיטת הנתבע,
חוק ההסדרים מאפשר גבייה של ארנונה ללא הוצאות נוספות של ריבית וכד'. התובעת בתביעתה לא הציגה כל מסמך המעיד על מסירת דרישת החוב והמועד בו הפך החוב לסופי. הנתבע טוען כי שעה שהצהיר כי הנתבעת פעילה וכי לא היה לה מעולם רכוש ועל כן הוא מעולם לא קיבל כל רכוש ממנה ועוד הביא אישור מנהל החשבונות לכך, ושעה שעל המשיבה להצביע על העברת רכוש, בוודאי שלא מדובר בהגנת בדים, ויש ליתן למבקש רשות להגן.
דיון והכרעה
מחיקת כותרת
לא מצאתי ממש בטענת הנתבע לגבי אי יכולת לתבוע ריבית בגין חוב הארנונה מכוח
חוק ההסדרים. עפ"י תקנה 202(1)(ב)
לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "
תקנות סד"א"), ניתן להגיש תביעה בסדר דין מקוצר, על
"סכום קצוב,
בריבית או בלי ריבית, מכוח
חיוב לשלם סכום כסף קצוב, שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק". לפיכך, אני דוחה טענה זו.
לטעמי, גם הטענה שלפיה לא מדובר בתביעה לסכום קצוב דינה להידחות. הנתבע טוען כי לפי סעיפים 119א'(א)(3) ו- 119א'(ג)
לפקודה, לא ניתן לגבות מבעל שליטה יותר מאשר שווי הנכסים שהיו לחברה והועברו לבעל השליטה ללא תמורה, ואם שולמה תמורה, לא יותר מההפרש שבין התמורה שהתקבלה ולבין שווי הנכסים. דא עקא, צמד המילים "סכום כסף קצוב" שבתקנה 202 (2)
לתקנות סד"א, מתייחס לסכום
התביעה. התביעה, במקרה דנן, הנה בגין יתרת חוב ארנונה והנה בבחינת סכום קצוב. ככל שקיימת בעניינינו תחולה לסעיף 119א'(ג)
לפקודה, שווי הנכסים אשר הועברו לבעל השליטה ללא תמורה, מתייחס
לטענת ההגנה. משמע - התביעה היא על סכום קצוב, והטענה לגבי הגבלת הגבייה מכוח סעיף 119א'(ג), ככל שהוא חל, נוגעת לטענת הגנה שמועלית מפני התביעה. לפיכך, תחולתו הנטענת של סעיף 119א'(ג)
לפקודה, אינה יכולה להוות טעם למחיקת כותרת אלא רק טענה במסגרת הבקשה לרשות להגן (כמו כן, ראה בש"א (ראשל"צ) 4533/05
הדס התמחויות בע"מ נ' עיריית חולון (פורסם בנבו)
, שם נקבע כי
: "
תביעה בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ראויה לדיון בסדר דין מקוצר").
רשות להגן
חוב ארנונה סופי
לטענת הנתבע, התובעת לא הציגה בתביעתה מסמך המעיד על מסירת דרישת החוב והמועד בו הפך החוב לסופי. מנגד, טוענת התובעת כי החוב הפך סופי, שכן ברור ולא מוכחשת העובדה, כי חלפו לגביו המועדים להגשת השגה, ערר וערעור ואין טענה כאילו אלה הוגשו. כמו כן, לטענתה, הנתבע קיבל מכתב התראה בגין החוב, הוא טרח להשיב לו ע"י ב"כ הקודם ולא טרח להגיש בשמו ו/או בשם הנתבעת, כל השגה ו/או הליך מנהלי כאמור. מעיון במכתב בא כוח הנתבע שצורף כנספח לבקשה, עולה כי ביום 9.5.07 נשלח למבקש מכתב התראה המיידע אותו בדבר החוב והאפשרות לנקיטת הליכי גבייה בעטיו. ע"פ סעיף 3(א)
לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, רשאי היה הנתבע להשיג על החוב תוך
90 ימים ממועד קבלת הודעת התשלום. לפיכך, גם אם המכתב הנ"ל היה בבחינת הודעת התשלום הראשונה, ממילא לא הראה הנתבע בבקשה כי הוגשה השגה על ידו ואף לא טען לכך. לפיכך, טענה זו אינה מקנה כל הגנה מפני התביעה.
הפסקת פעילות הנתבעת
לטענת הנתבע, הנתבעת הינה פעילה ולעולם לא נסגרה. דא עקא, לבד מההצהרה הנ"ל, שניתנה בתצהירו, לא הביא הנתבע כל אסמכתא ממשית לתמיכה בטענתו. גם בתצהיר גופו לא פירט כלל את הפעילות הנטענת של הנתבעת. מעיון בפרוטוקול הדיון, עולה כי הנתבע הודה בחקירתו כי החברה אינה פעילה מבחינה עסקית (ע"מ 1 לפרוטוקול, שורה 8). גם בתצהיר טען שהחברה פעילה מבחינה חשבונאית בלבד. כמו כן, הנתבע לא סיפק הסבר מניח את הדעת, למסמך שהוצג בפניו בחקירה ואשר מתיימר להעיד על כך שלנתבעת אין תיק במס הכנסה (ע"מ 1 לפרוטוקול, שורה 12). במכתב ב"כ הנתבע, שצורף לבר"ל, ישנה התייחסות לפעילות החברה, אולם בלשון עבר (ראה סעיף 3).
בבקשת רשות להגן, ביהמ"ש אינו נכנס לבירור המחלוקת העובדתית, ועליו להניח כי עובדות הבקשה המאומתות בתצהיר- אמת הן, אלא אם קרסה גרסת המבקש בחקירתו הנגדית (ע"א 82/721
ידע גליל
נ'
onda machinery trading co. Limited, japan, פורסם ב"נבו"). במקרה דנן, קרסה גרסת הנתבע כבר בתצהיר, שבו נרשם כי החברה פעילה חשבונאית בלבד ולאחר מכן בחקירה הנגדית הקצרה שנערכה, שעה שהודה
"היא לא פעילה מבחינה עסקית". הנתבע גם סתר את עצמו. מחד, טען כי לא היה לנתבעת מעולם רכוש. מצד שני, בחקירה טען כי
"נכנסו ויצאו כספים, ניתנו שיקים של החברה" (עמ' 1, ש' 14). זאת ועוד: לא די בהצהרה סתמית בתצהיר. שומה היה על הנתבע להתכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו ולפרט את הפעילות של החברה, כולל פירוט תאריכים, סכומים וכו'. כמו כן, הימנעותו של הנתבע מלהציג מסמכים שיתמכו בהיות הנתבעת פעילה, כגון חשבוניות, שיקים, דפי חשבון, מסמכי הנהלת חשבונות, דיווחים לשלטונות המס וכדומה, פועלים לרעתו גם בשלב הנוכחי. המסקנה המתקבלת מכל האמור לעיל, הנה כי טענת הנתבע שלפיה החברה פעילה היא בבחינת הגנת בדים ולכל הפחות טענה סתמית וכללית שדינה להידחות בשל חוסר פירוט ואי עמידה בתנאי הפירוט הנדרשים בשלב של רשות להגן.
סתירת החזקה בדבר העברת נכסי החברה ללא תמורה לנתבע
סעיף 119א'(א)(3)
לפקודה, קובע כי עם סיום פעילותה של חברה קיימת, חזקה שנכסיה הועברו ללא תמורה לבעל השליטה בחברה. חזקה זו ניתנת לסתירה והנטל בנידון רובץ על בעל השליטה, הטוען כי לא קיבל דבר מהחברה. הנתבע טוען כי לחברה מעולם לא היה כל רכוש ולכן גם שום רכוש לא היה יכול לעבור ולהישאר אצלו. להוכחת טענותיו אלה, צירף הנתבע, אישור של חשב חברת "אלדד קוטב סחר בע"מ" ובו נטען כי חברה זו הנה חברה אחות של הנתבעת וכי למיטב ידיעת החשב, שטיפל בדיווחים לשלטונות,
"לא היה ואין כל רכוש" לנתבעת.
סבורני כי גם כאן מדובר בהגנת בדים ולכל הפחות בטענה כללית וסתמית שלא עומדת בחובת הפירוט. ראשית, הטענה שלפיה לא היה לחברה מעולם רכוש נסתרה וקרסה למעשה בחקירה הנגדית, שבה הודה הנתבע כי
"נכנסו ויצאו כספים". שנית, אין כל מקום להתייחס למכתב החשב, אשר לא הוגש מטעמו תצהיר ולא התייצב לדיון. צירוף מכתב של אדם אחר לתצהיר הנתבע נוגד את סדרי הדין וכללי הראיות (ראה האסמכתא שאליה מפנה בא כוח התובעת סיכומיו). אולם יתרה מכך, גם מכתב החשב עצמו, אפילו היה מגובה בתצהיר, לא היה בו כדי להועיל, שכן גם הוא סובל מחוסר פירוט בולט. לא מצאתי כל הסבר או פירוט מהיכן ועל בסיס מה קובע החשב כי לא היה לנתבעת רכוש. לא צורף למכתב החשב וגם לא לתצהיר הנתבע, כל אותם המסמכים אשר מהם היה ניתן ללמוד על העדר רכוש כנטען (כגון: מאזנים, ספרי הנהלת חשבונות וכו'). ממילא הטענה בדבר העדר רכוש קרסה כאמור, שעה שהודה הנתבע כי "נכנסו ויצאו כספים", כאמור. שומה היה על הנתבע לפרט בתצהירו את פעילות החברה והכספים שנכנסו ויצאו כאמור ולהראות שבמועד הפסקת הפעילות לא נותר בידי החברה כל רכוש ועל כן לא קיבל הנתבע דבר ממנה. דא עקא, וכאמור, הנתבע לא הביא פרטים ומסמכים אלה, וכנראה לא בכדי.
כל האמור לעיל, מוביל למסקנה כי גם בכל הנוגע למרכיב של סתירת החזקה בדבר קבלת רכוש מן החברה ללא תמורה לאחר הפסקת פעילותה, לפנינו הגנת בדים והנתבע לא עמד בנטל המינימאלי להראות שישנה בפיו הגנה ולו בדוחק בנקודה זו, וזאת בדומה למקרה שנדון בבש"א (רמ') 1836/06
רצין אליהו נ' עיריית ראשון לציון, פורסם ב"נבו", כאשר אין לי אלא להצטרף לדברים הבאים שנקבעו שם, ואשר חלים גם בעניינינו: