בקשה למתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופט בן הדור) מיום 20.2.05 בתיק מספר 3072/02, בה חויבה המבקשת לשלם למשיבה את מלוא סכום התביעה ואת הוצאות המשפט. גדר המחלוקת הוא בשאלה האם המבקשת היתה צד לדיון בהליך בפני בית משפט קמא או שמא לא.
החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור.
העובדות
ביום 3.7.02 הגישה המשיבה כתב תביעה נגד מר אהוד פלקוביץ (להלן: "פלקוביץ") בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, והיא נידונה בפני כב' השופט בן הדור. עניינה של התביעה הוא בפניית המשיבה אל פלקוביץ בבקשה שיכין עבורה תוכניות לשינוי מתאר מקומית, אותם התבקשה להגיש על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה "הראל". לצורך ביצוע העבודה נתנה המשיבה שיק בסך 5,558 ש"ח, שיק זה נפרע אך העבודה לא בוצעה. אין חולק כי הקשר בין המשיבה לפלקוביץ בעניין זה, כולל העברת התשלום, נעשה באמצעות צד ג' בשם אהוד ענבר. פלקוביץ לא הכחיש כי קיבל את התשלום, אלא שלטענתו, עסק כמתאם שכיר אצל המבקשת - חברת "תפנית אדריכלות בע"מ" (להלן: "המבקשת"), וכל מה שהוסכם עם המשיבה הוסכם עם המבקשת, והוא אינו צד להסכם. בין הצדדים לא נעשה הסכם כתוב כלשהו וכל מה שהוסכם, הוסכם בעל פה. השאלה שעמדה לדיון בבית משפט קמא היתה, עם מי היה ההסכם, עם פלקוביץ או שמא עם המבקשת.
בית משפט קמא בהחלטתו מיום 20.1.03 הורה לצרף כנתבעת לכתב התביעה את המבקשת. כתב התביעה הקיים נמסר במעמד הצדדים למנהל המבקשת אשר היה נוכח בדיון, ובית המשפט הורה לו להגיש כתב הגנה בתוך 30 יום. כן קבע בית משפט קמא, כי המבקשת תהא רשאית להגיש תביעה נגד כל אדם שתרצה או כל גוף שתרצה תוך 30 הימים האמורים. בפועל, כפי שעולה מהפרוטוקולים של הדיונים בבית משפט קמא, לא צורפה המבקשת באופן פורמלי לתיק, לא הוגש כתב הגנה והתיק המשיך להתנהל ללא נוכחות המבקשת בדיונים וללא שבית המשפט התייחס לעובדות אלה. ביום 14.8.04 ניתן פסק דין על ידי בית משפט קמא בו נקבע כי "לאור כל הנ"ל התביעה נדחית". בפסק הדין לא היתה כל התייחסות לחבותה של המבקשת. ביום 25.1.05 הגישה המשיבה בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד המבקשת. ביום 20.2.05 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד המבקשת בו חויבה לשלם למשיבה סך של 8,500 ש"ח, הוא סכום התביעה המקורי, בצירוף ריבית חוקית הנצברת לקרן מיום 3.7.02 עד ליום התשלום בפועל. כן חויבה המבקשת בתשלום הוצאות משפט בסך של 500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.03 ועד ליום התשלום בפועל. מכאן בקשתה של המבקשת למתן רשות לערער.
אין מחלוקת בין הצדדים לגבי תיאור השתלשלות האירועים כפי שהוא הובא לעיל. גדר המחלוקת בין הצדדים הוא באשר לפרשנות העובדתית או המשפטית של אירועים אלו, האם משמעות האמור הוא כי המבקשת צורפה לתביעה או שמא לא.
לטענת המבקשת פסק דינו של בית משפט קמא בטעות יסודו. לא היה מקום ליתן פסק דין נגד המבקשת, לאחר שהתביעה נדחתה ששה חודשים קודם לכן ולאחר שבית המשפט קם מכיסאו. המבקשת מעולם לא צורפה לכתב התביעה וכתב התביעה אינו מזכיר כל עילת תביעה נגדה. לטענת המבקשת, מנהלה, אשר העיד בדיון בפני בית משפט קמא ביום 20.1.03, הצהיר לפרוטוקול כי הוא מוכן שהמבקשת תצורף כנתבעת נוספת אם צד ג' - אהוד ענבר, יצורף כתובע נוסף ואז תוכל המבקשת להגיש נגדו תביעה שכנגד. בית משפט קמא קיבל הצעה זו והורה לצרף את שניהם לכתב התביעה. אלא, שאז בית המשפט הבהיר כי טעה, שכן חברה אינה יכולה לתבוע בבית משפט לתביעות קטנות. או אז, הודיע מנהל המבקשת לבית המשפט כי הוא חוזר בו מהסכמתו לצירוף המבקשת, אך למרות זאת החלטת בית משפט קמא נותרה בפרוטוקול. מנהל המבקשת הגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול מיום 20.1.03 אך לא ניתנה החלטת בית משפט קמא בבקשה. לטענת המבקשת, הוראת בית המשפט לצירופה לכתב התביעה כנתבעת נוספת, בוטלה ולחילופין נזנחה, ואין בכוח הוראה זו כדי להחיות בדיעבד את התיק שישה חודשים לאחר שהדיון בו הסתיים בפסק דין סופי, הדוחה את התביעה.
מנגד טוענת המשיבה כי המבקשת צורפה כדין לכתב התביעה וזאת כאמור בהחלטת בית משפט קמא מיום 20.1.03. משהוחלט כי מן הדין לצרפה להליך, הרי שאין כל חשיבות לכך אם אוזכרה או לא אוזכרה בכתב התביעה. טענות המבקשת באשר לכך כי הפרוטוקול אינו משקף את העובדה כי הסכמתה הותנתה בכך שמר אהוד ענבר יוסף כתובע, אין בהן כדי להועיל לה, כמו גם העובדה כי הוגשה בקשה לתיקון פרוטוקול. לטענת המשיבה, כל עוד הפרוטוקול, ובו הצהרת נציג המבקשת כי הוא מסכים לצירופה כנתבעת והחלטת בית המשפט לצירופה, בעינו עומד, הוא הוא אשר משקף את מצב הדברים לאשורם, וטענות המבקשת בדבר אי הסכמה לצירופה מקורן לכל היותר בחזרתה מהסכמתה לצירוף. לטענת המשיבה, היות והמבקשת לא הגישה כתב הגנה כפי שהורה לה בית המשפט, ניתן היה ליתן פסק דין נגדה, ולו מהיעדר הגנה, כבר במועד מתן פסק הדין הראשון, היינו, 24.8.04. ברור וגלוי כי פסק הדין שניתן ביום 24.8.04 מתייחס אל הנתבע פלקוביץ ולא אל המבקשת, ומתן פסק דין הדוחה את התביעה באופן גורף, מבלי שהדחייה תסויג לנתבע פלקוביץ בלבד מקורה לכל היותר בטעות קולמוס. המבקשת ידעה היטב כי כל עוד לא ניתנה החלטת בית משפט קמא בבקשתה לתיקון פרוטוקול, החלטת בית המשפט מיום 20.1.03 לצירופה כנתבעת, בעינה עומדת. משכך, ומשפסק הדין מיום 24.8.04 מתייחס רק לפלקוביץ, גם אם עובדה זו לא נרשמה שחור על גבי לבן בפרוטוקול, ידעה המבקשת כי התביעה בעינה עומדת נגדה, ולכן טענתה לפיה הופתעה לקבל פסק דין שישה חודשים לאחר שפסק הדין מיום 24.8.04 הפך לחלוט, מקורה בהיתממות גרידא.
דיון
לאחר שעיינתי בפרוטוקולים שהתנהלו בפני בית משפט קמא, בפסק הדין בהיעדר הגנה שניתן ביום 16.6.03 נגד פלקוביץ, בהחלטה לביטולו מיום 16.8.04, בפסק הדין מיום 24.8.04 ובפסק הדין מיום 20.2.05 נראה כי החלטת בית משפט קמא מיום 20.1.03 לצירוף המבקשת כנתבעת, בוטלה או לכל הפחות נזנחה. מלבד להחלטת בית המשפט מיום 20.1.03 בית המשפט לא התייחס ולו פעם אחת לחבותה של המבקשת. כך בפסק הדין בהיעדר התייצבות מיום 16.6.03 נגד פלקוביץ בו נאמר מפי בית המשפט:
"...הנתבע לא התייצב ברם העביר מכתב לבית המשפט ממנו עולה כי בקשתו לתיקון הפרוטוקול חייבת להתקבל.
כן הודיע כי חב' תפנית לא נתנה את הסכמתה להצטרף כנתבעת נוספת ובהמשך לאותו מכתב, הודיע כי חב' תפנית אינה מהווה כתובת לנתבע.
אין ברצוני להיכנס לבקשה לתיקון הפרוטוקול או ליחסים בין תפנית לבין הנתבע ואך ורק משום אי הופעת הנתבע לדיון, פוסק אני כי הנתבע ישלם..."
בית המשפט היה מודע לעובדה כי הסכמת המבקשת לצירופה כנתבעת מוטל בספק, למרות זאת, הוא דחה את ההחלטה בבקשה לתיקון פרוטוקול ולא התייחס לחבות המבקשת בפסק הדין שניתן בהיעדר ביום 16.6.03. בהחלטתו מיום 16.8.04 ביטל בית המשפט את פסק הדין שניתן בהיעדר, המשיך בדיון ללא נוכחות מי מטעם המבקשת, הצדדים סיכמו, ושוב לא התייחס בית משפט קמא לחבותה של המבקשת, לצירופה או אי צירופה לכתב התביעה ולעובדה כי לא הגישה כתב הגנה. כך גם בפסק הדין מיום 24.8.04. אין חולק, כי פורמלית, לא צורפה המבקשת לכתב התביעה. היינו, מלבד להחלטה מיום 20.1.03 לא בא לידי ביטוי צירופה של המבקשת, לא בפרוטוקול הדיונים ולא במסמכים אחרים בתיק.
אינני נדרש לצורך הכרעה בסוגיה זו לשאלת צירופה או אי צירופה של המבקשת לכתב התביעה. אם לא צורפה המבקשת לכתב התביעה, אזי ברור הוא כי אין בפסק הדין מיום 20.2.05 כדי ליצור יריבות בין המבקשת למשיבה, אשר לא היתה קיימת מלכתחילה. אם צורפה המבקשת לכתב התביעה, הרי שהתביעה נגדה נדחתה בפסק דינו של בית משפט קמא מיום 24.8.04 בו ציין בית משפט קמא בהאי לשונא: "לאור כל הנ"ל התביעה נדחית". בית המשפט לא סייג את קביעתו לנתבע פלקוביץ, ומשכך התביעה נדחיתה נגד כל הנתבעים.
מוכן אני אף להרחיק לכת ולקבל את טענת ב"כ המשיבה כי קביעת בית משפט קמא בפסק דינו מיום 24.8.04, הינה לכל היותר טעות קולמוס, ונראה כי גם בית משפט קמא סבר כך. פסק הדין מיום 20.2.05 אינו אלא תיקון פסק הדין מיום 24.8.04, והתיקון הוא בקביעה כי פסק הדין מיום 24.8.04 מתייחס למעשה רק לנתבע פלקוביץ, ולא כפי שנאמר בו. אלא שהסמכות לתקן פסק דין נתונה לבית המשפט על פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 תוך 21 יום מיום מתן פסק הדין. משלא הוגשה בקשה להארכת מועד על פי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, חלף המועד לתיקון פסק הדין, ומשכך דין פסק הדין מיום 20.2.05 להתבטל. כהערת אגב אעיר, כי יש מקום לומר כי הטעות נשוא דיוננו אינה טעות סופר לה נתכוון סעיף 81 הנ"ל, וייתכן כי לבית משפט קמא כלל לא היתה נתונה הסמכות לתקן את הטעות, ותיקון שכזה היה מקום להעלות בפני בית המשפט שלערעור.
באשר לטענת המשיבה, לפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות היות והבקשה לא הומצאה לה על ידי המבקשת, הרי שהנוהג הוא כי מזכירות בית המשפט שולחת את העתק הבקשה למשיב רק כאשר נדרשת תשובה לבקשה לרשות לערער, כך עולה גם מלשון תקנה 403(א) ותקנה 406(ב) (א. גורן
"סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה שביעית, תשס"ג - 2003), 503).
התוצאה
לאור האמור דין הערעור להתקבל. פסק דינו של בית משפט קמא מיום 20.2.05 בטל, הדיון יוחזר לבית משפט לתביעות קטנות על מנת שידון בו מלכתחילה.
בנסיבות הענין אין צו להוצאות.
ניתנה היום ט"ו באלול, תשס"ה (19 בספטמבר 2005) בהיעדר הצדדים.