החלטה בתיק ברע 550/05

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' הרשמת הגב' קרן מרגולין-פלדמן מיום 30/12/04 בתיק הוצל"פ 8-04-04767-02 (חיפה) אשר קבעה כי בידי המבקשת, נכסים השייכים לחייבת - המשיבה 2 - לרבות כספים המופקדים בחשבונות בנק של המבקשת ועל יסוד קביעה זו הורתה לעקל את הנכסים והכספים. על החלטה זו הוגשה הבר"ע.

טענות המבקשת

לטענת המבקשת, מעולם לא היתה צד להליכים בתיק ההוצל"פ, מעולם לא נחקרה ומעולם לא נשמעה עמדתה.

לדידה, איננה נכנסת בגדר צד ג' שהוכח כנגדו כי הוא מחזיק בנכס של החייבת ולא עמד בהחלטת ראש הוצל"פ למסירת נכס, או שהוציאה תחת ידה נכס השייך לחייבת.

סעיף 48 לחוק ההוצל"פ (להלן: "החוק"), התשכ"ז - 1967 קובע:

"(א)    צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין ביודעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי ראש ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון".

למבקשת לא ניתנה הזכות להשמיע את דבריה בטרם ניתנה החלטת כב' הרשמת. לטענתה, חיובה בחובה של החייבת בתיק ההוצל"פ וזאת מבלי שתוזמן לחקירה פוגעת באושיות זכויותיה הבסיסיות ומהווה חריגה בוטה מקיום הליך משפטי ראוי והוגן.

על כן ולאור כל האמור לעיל עותרת המבקשת לביטול החלטת כב' הרשמת וחיוב המשיבה בהוצאות.

טענות המשיבה

לטענת המשיבה המבקשת הגישה הודעת ערעור בעוד המדובר בערעור ברשות על החלטת כב' ראש ההוצל"פ, בהתאם לאמור בסעיף 80 לחוק:

"... צווים והחלטות של ראש ההוצאה לפועל, לרבות החלטות בערר לפי סעיף קטן (א), ניתנים לערעור, ברשות ראש ההוצאה לפועל או שופט בית המשפט המחוזי, לפני בית המשפט המחוזי; אולם ערעור על החלטה לפי סעיפים 48,25 ,19 ו-58, יהא בזכות.

למערערת לא ניתנה רשות ערעור בגוף החלטת כב' הרשמת מיום 30/12/04 עליה הוגש ערעור זה (להלן: "ההחלטה"). שומה היה על המבקשת מביהמ"ש רשות ערעור ולנמק את הסיבות למתן רשות ערעור. המבקשת לא עשתה כן.

לשיטתה של המבקשת החלטת כב' הרשמת ניתנה בגדר סעיף 48 לחוק.

מעיון בהחלטת כב' הרשמת עולה כי אין כל בסיס למסקנה זו ולטענת המשיבה, כי אין כל קשר בין ההחלטה לבין סעיף 48. המבקשת כלל לא חויבה בחוב הפסוק, אלא הוטל על כספים המתנהלים על שמה עיקול.

לטענת המשיבה, יש לראות בהודעת הערעור בקשת רשות ערעור, שאינה כוללת כל נימוקים מדוע יש ליתן רשות ערעור על ההחלטה ועל כן, ולו רק מטעם זה, יש לדחותה על הסף.

המבקשת ובני משפחתה נוקטים בכל אמצעי על מנת לחמוק מתשלום חובה לזוכה, ובכלל זה הקמת חברה נוספת, תוך ניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת ועשיית שימוש לרעה בהליכי ההוצל"פ.

על כן ולאור כל האמור לעיל יש לדחות את הבקשה על הסף ולחייב בהוצאות בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק.

לאחר שעיינתי בבקשה, נספחיה ובתגובת המשיבה ניתן לקבוע כי:

המבקשת לא תמכה טענותיה בתצהיר וזאת בניגוד להוראות תקנה 119(ה) לתקנות הקובעת:

"בקשת רשות לערער לפי תקנת משנה (ד) תוגש בדרך המרצה, תוך חמישה עשר ימים מיום מתן ההחלטה או הצו, אם ניתנו בפני הצד המבקש לערער, או מיום שהומצאו לו, אם ניתנו שלא בפניו; הבקשה תפרט את נימוקי הערעור ויצורפו אליה תצהיר לאימות העובדות, העתק מאושר מההחלטה או הצו שעליה מערערים והעתק מכל מסמך אחר שעליו מסתמך המערער; הבקשה והמצורפות אליה יהיו במספר עתקים מספיק לבית המשפט, לראש ההוצאה לפועל ולמשיבים".

לטענת המשיבה, מדובר בטענות עובדתיות מהותיות וקרדינאליות היורדות, לשורשה, לעומקה ולבסיסה של הבקשה ושל הסעד המבוקש ועל כן ראוי שייתמכו בתצהיר.