לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, החלטתי כי הבקשה אינה מצריכה תגובה.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ז' אגי) בת.א. 26664/05 מיום 13.11.05, לפיה נדחתה בקשת המבקשת להתיר לה להביא ראיות לסתור את דרגת הנכות הרפואית שנקבעה למבקש על ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "
מל"ל") בתחום האורטופדי.
המשיב יליד 1969 נפגע בתאונת דרכים בתאריך 26.10.1998. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה בהחלטה מיום 19.05.2003 כי כתוצאה מתאונה זו נותרה למשיב נכות אורטופדית בשיעור14.5% בגין פגיעות בכתף ימין ובברך ימין. לנוכח מסקנה זו פנתה המבקשת לבית המשפט קמא בבקשה להתיר לה להגיש ראיות לסתור, בהתאם להוראות סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "
פלת"ד"), הקובע:
"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית משפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".
בקשתה של המבקשת נסמכה על שתי טענות עיקריות: האחת- כי בפני הועדה הרפואית לא עמד מלוא החומר הרפואי בעניינו של המשיב, אשר הצביע על כך שהמשיב סבל בעבר מבעיות
בשתי הברכיים; והאחרת- כי ועדות רפואיות אחרות של המל"ל שדנו בעניינו של המשיב ביחס לשתי תאונות נוספות שעבר, הגיעו להחלטה שונה, המבוססת על מסקנה רפואית סותרת, ולפיה אין לקבוע דרגת נכות שכן הבעיות בברכיים נובעות מפגם מולד.
בית המשפט קמא דחה את הבקשה להבאת ראיות לסתור, ומכאן הבקשה לרשות ערעור שבפני. בראשית החלטתו, סקר בית המשפט את ההלכה המשפטית בעניין זה, אשר מצמצמת את האפשרות להבאת ראיות לסתור למקרים בהם נפל פגם מהותי בהליך וכן למקרים בהם חל שינוי משמעותי במצבו הבריאותי של הנפגע-התובע. לגופו של עניין, קבע בית המשפט, כעניין שבעובדה, כי התיעוד הרפואי החסר בעניין בעיות הברכיים מהן סבל המשיב התייחס לבעיות בברך
שמאל, וכי טעות סופר ששוכפלה במסמכים הרפואיים ייחסה את העניין לברך ימין. נוכח האמור, לא אפשר בית המשפט קמא הבאתן של ראיות לסתור בהסתמך על תיעוד זה. באשר לטענתה הנוספת של המבקשת, לפיה יש סתירה בין החלטות הועדות הרפואיות של המל"ל קבע בית המשפט קמא כי מדובר בסתירה לכאורית בלבד, ואומר בית המשפט:
"באשר לממצא המולד של רפיון ברצועות בשתי הברכיים, אם אכן קיים ממצא כזה, אין בו כדי להשפיע על קביעת הנכות שהוענקה בשל נזק סחוסי (להבדיל מנזק לרצועות) ושינויים ניווניים".
בקשת רשות הערעור שפני מתייחסת רק לחלקה זה של ההחלטה, ולטענת המבקשת מדובר בקביעה רפואית אשר צריכה להיות נידונה בידי מומחים רפואיים ולא להיות מוכרעת כך בידי בית המשפט.
דין הבקשה להידחות. לא מצאתי לנכון להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט קמא, אשר פעל בהתאם לתכלית סעיף 6ב' הנ"ל, הבא ליעל, לפשט ולקצר את הדיון בתביעות הנופלות בגדרו. ההלכה הפסוקה נתנה פירוש דווקני לחריג לכלל, וקפצה ידה במתן היתר להבאת ראיות לסתור, וראו: ע"א 5779/90,
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מח(4) 77, 82:
"על פי נוסח הסיפא לסעיף 6 ב לחוק, יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמא למקרים כאלה יכול לשמש מקרה, בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית המשפט. מקרה אחר הוא, כשלפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה. אין זו כמובן, רשימה ממצה של המקרים בהם יתיר בית המשפט להביא ראיות לסתור, אלא בגדר הדגמה בלבד. אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת".
כפי שמפורש בע"א 5779/90 הנ"ל, לא אחת נתקלים בתי המשפט בחוות דעת סותרות באופן קוטבי. אולם, העובדה שמול גישת הועדה עומדת חוות דעת שונה אין בה כדי להצדיק התרת הגשתן של ראיות לסתור. אילו סברתי כי כל אימת שעומדות קביעות רפואיות סותרות מהווה הדבר נימוק להתיר הבאת ראיות לסתור, היה זה תחילתו של תהליך שסיומו ריקון הסעיף מתוכנו.
סעיף 6ב תוקן לאחר שבתי המשפט צברו ניסיון ביישומו של חוק הפלת"ד ועל מנת לייעל את הדיון בו. המחוקק היה מודע לשוני בסדרי הדין והראיות בהליך להוכחת נושא שברפואה על פי פקודת הראיות ותקנות סדר הדין האזרחי, לבין קביעת דרגת נכות על פי דין אחר. אולם, למרות ההבדלים בחר בייעול ההליך ופישוט ההליכים. התרת הרסן באופן שיאפשר לבית המשפט הדן בתביעה על פי חוק הפלת"ד לבקר את החלטות הועדות הרפואיות תוך השוואת חוות הדעת, שקילת הראיות שהיו בפני הועדה והערכת אופיין המשכנע של ראיות אלה או אחרות מחטיאה את מטרת החוק.
כפי שנקבע ברע"א 3570/01, אריה חברה לביטוח בע"מ נ' קאסם סואעד (לא פורסם):
"
ההיתר להבאת ראיות לסתור על פי סעיף 6 ב' הנ"ל ניתן במקרים חריגים בהם הליך קביעת הנכות על פי דין היה נגוע בפגם מהותי או במקרים בהם נפלה טעות עובדתית במהלכו. מן הדו"ח של ועדת העררים עולה כי רופאיה, ערכו למשיב בדיקה קלינית אשר בעקבותיה נקבע כי הוא לוקה בשיתוק... הטענה לפיה דרגת נכותו של המשיב הוגדלה מבלי שנתגלה הבדל בממצאי הבדיקה שערכה וועדת העררים ביחס לממצאי הבדיקה שערכה הוועדה הראשונה, הנה טענה הנוגעת לשיקול דעתה הרפואי של וועדת העררים. העובדה שעל פי אותם ממצאים מסקנתה של ועדת העררים שונה מזו של הוועדה הרפואית, אינה עילה להתיר הבאת ראיות לסתור."
כב' השופטת אגי בחנה ביסודיות את המסמכים שהוצגו לה, אשר לטענת המבקשת מצדיקים מתן היתר להבאת ראיות לסתור והגיעה למסקנה כי אין הם תומכים בעמדת המבקשת.
השופטת איבחנה, כמו גם הוועדה הרפואית, בין פגיעה ברצועות הברך לנזק סחוסי.
העובדה ששתי הפגיעות קשורות לברך אינה מצדיקה התעלמות מהעובדה שמדובר בפגימות שונות ונפרדות.
החלטת הוועדה הרפואית הסתמכה על תוצאות בדיקות הדמיה, אשר צוינו בהחלטתה ובדיקה קלינית שנערכה למשיב.
חזקה על הוועדה הרפואית שהיא מבחינה בין נזק לרצועות הברך לנזק חבלתי לסחוס.