1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (הרשמת עדי ריכטמן; דמ 2066/05), אשר קיבל באופן חלקי את תביעת המשיבים לתשלום שכר עבודה.
2.
להלן הרקע לבקשה:
2.1. המשיבים הועסקו על-ידי המבקשת, בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2004 כמחלקי פליירים בבית הספר לנהיגה שניידר (להלן:
"שניידר").
2.2. בהתאם להסכם העבודה שנחתם בין הצדדים, השכר שולם עבור שעות עבודה שאושרו על-ידי שניידר.
2.3. עבור עבודתם בחודש ספטמבר 2004 שילמה המבקשת למשיבים את שכרם, בהתאם לדיווחי השעות שהגישו לה. המבקשת סירבה לשלם את שכרם של המשיבים בעבור חודש אוקטובר 2004, וזאת בטיעון כי דיווח שעות העבודה החודשי שהגישו המשיבים לא היה חתום על-ידי שניידר. על כן, פנו המשיבים בתביעה כנגד המבקשת לתשלום שכר עבודה והוצאות נסיעה עבור חודש אוקטובר 2004, בהתאם לדיווח השעות שערכו.
2.4. בפסק הדין מושא הבקשה קבע בית הדין קמא כי המשיבים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את שעות העבודה שעבדו בחודש אוקטובר 2004, שכן לא הוגשו רישומי השעות המקוריים שערכו, רישומיהם לא אושרו על-ידי שניידר, ובידי המשיבים לא היתה כל ראיה אותנטית בנוגע לשעות עבודתם. עם זאת, בית הדין קבע כי על המעבידה, קרי המבקשת, מוטלת החובה לנהל פנקס בדבר שעות העבודה של עובדיה, ובאי הוכחת שעות העבודה על ידי המשיבים אין כדי לפטור את המבקשת מחובתה לשלם שכר עבור המשיבים. לאור האמור, ומכיוון שלא היתה מחלוקת כי המשיבים אכן עבדו אצל המבקשת במהלך חודש אוקטובר 2004, מצא בית הדין קמא לחייב את המבקשת לשלם למשיבים שכר עבודה עבור עבודתם בחודש אוקטובר 2004, אשר יעמוד על גובה שכר מינימום בלבד, למעט לגבי המשיב 1 אשר סכום תביעתו נפל משכר המינימום, ולגביו חוייבה המבקשת בתשלום השכר המלא שתבע. כן חייב בית הדין את המבקשת לשלם הוצאות נסיעה בהתאם להוראות צו ההרחבה, והוצאות משפט בסך של 1,500 ש"ח.
3. בבקשת רשות הערעור קובלת המבקשת כנגד הקביעות הבאות של בית הדין קמא: חיובה בתשלום שכר מינימום, כאשר לטענתה משהמשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה בנוגע לשעות עבודתם, היה מקום לדחות את תביעתם; חיובה בתשלום מלוא השכר שתבע המשיב 1, שכן לא הייתה ראיה לכך ששולם לו שכר נמוך משכר מינימום ביחס להיקף משרתו; חובתה לנהל פנקס שעות עבודה, שכן חובה זה היתה מוטלת על שניידר, המעסיקה בפועל, ולא על המבקשת, אשר לא היתה לה אפשרות לפקח על שעות העבודה של המשיבים; חיובה בתשלום הוצאות נסיעה והוצאות משפט.
4. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה, וכן במלוא החומר שבתיק בית הדין האזורי, אני מחליטה לדחות את הבקשה, מנימוקים שיפורטו להלן.
5.
לעניין החובה לנהל פנקס שעות עבודה:
5.1.
סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 קובע כך:
25. פנקס שעות עבודה וכו'
(א) מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית, ובו יירשמו הפרטים שייקבעו בתקנות.
(ב) שר העבודה יקבע, בהודעה שתפורסם ברשומות, את סוגי המעבידים שעליהם יחול סעיף זה.
5.2. על פי הודעה שפורסמה ברשומות,
(י"פ 4905, 27.7.00, ע' 4328)
החובה לנהל פנקס שעות עבודה ומנוחה לפי סעיף 25(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה חלה על כל מי שמעביד עובד לצורך עסק, משלח יד או שירות ציבורי.
5.3. קביעתו של בית הדין האזורי כי על המבקשת מוטלת חובה לנהל פנקס בדבר שעות העבודה, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וכו' של המשיבים נכונה, וזאת על פי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה וההודעה שפורסמה מכוחו.
5.4. אין לקבל את טענת המבקשת לפיה חובת רישום פנקס שעות העבודה לא היתה מוטלת עליה. אמנם, המבקשת הינה חברת כוח אדם, אולם אין בכך כדי לפטור אותה מהחובה לנהל פנקס שעות עבודה כאמור, שכן היא המעבידה של המשיבים והיא המשלמת את שכרם, ועל כך אין מחלוקת. ככל שהמשיבה סבורה כי שניידר הייתה אחראית לניהול פנקסים אלה, שומה היה עליה לדאוג כי פנקסים אלו אכן ינוהלו על-ידי שניידר, וכי זו האחרונה תעדכן את המבקשת בנוגע אליהם באופן שוטף. המבקשת לא הצביעה על טעם אחר המצדיק לפטור אותה מהחובה לנהל פנקס שעות עבודה, ולכן לא מצאתי מקום למתן רשות ערעור בעניין זה.
6.
באשר לחיוב בתשלום שכר המינימום:
6.1.
סעיף 7ב לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 קובע כך:
7ב. בדיון באישום או בתובענה לפי חוק זה נגד מעביד, חזקה היא כי בכל אחד מאלה לא שילם המעביד שכר מינימום, אלא אם כן הוכיח אחרת: