א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר סגל) בעמל"ע 48233-08-11 מיום 15.2.12, במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עורכי הדין קנת, מירנברג וקורדובה) בבד"א 54/11 מיום 26.7.11. בית הדין הארצי דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי (עורכי הדין שמעוני, שטסמן וחזן גוהר) בבד"מ 59/10 מיום 11.4.11; בית הדין המחוזי זיכה את המשיב מעבירות של התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע (לפי כלל 26 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן החוק)), פגיעה בכבוד המקצוע (לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק) והתנהגות שאיננה הולמת את המקצוע (לפי סעיף 61(3) לחוק). עניינה של הפרשה התבטאות המשיב כנגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בקשר לחקירות שנוהלו נגדו, כפי שיפורט.
רקע והליכים
ב. המשיב הוא עורך דין פרטי, וגם יו"ר עמותת התנועה למען איכות השלטון בישראל, המייצג את התנועה במסגרת חלק מן ההליכים המשפטיים בהן היא מעורבת. ביום 24.2.09, בעקבות ידיעות על מהלך שנקטה לשכתו של ראש הממשלה דאז עו"ד אהוד אולמרט לשם הגדלת שטח הלשכה שתוקצה לו עת יפרוש מתפקידו, התראיין המשיב לתכנית רדיו ואמר:
"האנשים האלה אופטימיים יותר מדי. כי לו היו מעשיים היו דואגים שיגדילו לא את הלשכות העתידיות שלהם אלא את התאים שבו הם יצטרכו לבלות במעשיהו" (כך במקור).
על דברים אלה, שעל אמירתם אין חולק, הגישה המבקשת קובלנה משמעתית כנגד המשיב לבית הדין המשמעתי המחוזי.
בית הדין המשמעתי המחוזי
ג. המבקשת טענה, כי התבטאות המשיב עולה כדי עבירה משמעתית של התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע ופוגעת בו בשני היבטים: הראשון - סגנונה של האמירה, שהובעה כנטען בצורה בוטה ושלוחת רסן; והשני - תוכנה של האמירה הסותרת את חזקת החפות, שכן לעת ההיא לא תמו ההליכים הפליליים נגד מר אולמרט, ויתרה מזו - אף טרם הוגש כתב אישום. מנגד טען המשיב, כי הדברים שנאמרו הם בבחינת ביקורת ציבורית לגיטימית, גם אם חריפה ונוקבת.
ד. בית הדין המשמעתי המחוזי קבע, כי מבחינה עובדתית אין מחלוקת בין הצדדים על עצם האמירה המיוחסת למשיב, והמחלוקת בין הצדדים היא משפטית בעיקרה - האם האמירה עולה כדי עבירה משמעתית. בית הדין זיכה את המשיב מן העבירות המיוחסות לו והטעים, כי מבחינת הדין המשמעתי המגבלות הקיימות על עורך דין הן במישור הסגנוני בלבד; לא יעלה על הדעת, לשיטת בית הדין, כי יהא על עורך דין להגביל עצמו בטענותיו מבחינה מהותית. יתכן, כי במקרים חריגים יהיה מקום להטיל מגבלה תוכנית על עורך דין בשל אמירה שכלל אינה נחוצה והיא פוגענית באופן קיצוני, אולם, כאמור, זהו החריג ולא הכלל. בדבר סגנון האמירה קבע בית הדין המחוזי, כי חרף העובדה שמדובר באמירה בוטה ובלתי מנומסת - אין היא עולה כדי עבירה משמעתית. בית הדין המחוזי הטעים, כי נקבע בעבר שחוסר נימוס אינו בהכרח עבירה משמעתית, ואת הכף יש לאזן בהתאם לנסיבות הקונקרטיות; בנסיבות המקרה, יש להביא בחשבון שמדובר בהתבטאות פוליטית-ציבורית במסגרת מחאה רחבה, אשר חוסה באופן טבעי תחת ההגנה על חופש הביטוי. לבסוף הוסיף בית הדין המחוזי, כי יש לשקלל גם את המרחק הרב בין אמירתו של המשיב ובין ליבת עיסוקו בעריכת הדין.
בית הדין המשמעתי הארצי
ה. בית הדין הארצי דחה את ערעורה של המבקשת והטעים, כי התבטאות המשיב אינה עולה כדי עבירה משמעתית; אין מדובר בדברים שנאמרו במסגרת "הגרעין הקשה" של עיסוקו כעורך דין, ומכאן כי נקודת האיזון בין האיסור המשמעתי וחופש הביטוי, משתנה. הדברים נאמרו על ידי המשיב באופן כללי, כך שאין מדובר בהתנהלות מול חבר לשכה במסגרת הליך משפטי. נוכח האמור נקבע, כי האינטרס הציבורי בהגנה על חופש הביטוי גובר. יש לציין, כי בניגוד לבית הדין המחוזי, בחן בית הדין הארצי גם את תוכן הדברים (מעבר לסגנונם), אך לא מצא כי היה בהם כדי לפגוע בחזקת החפות ולהשפיע על בית המשפט שייתכן כי ידון בעתיד במר אולמרט.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
ו. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית הדין הארצי. בית המשפט המחוזי הטעים תחילה, כי ההלכה המושרשת היא, שבשבתו כערכאת ערעור על בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, יגביל עצמו בית המשפט להתערבות במקרים בהם פסיקות בתי הדין למשמעת סוטות באורח קיצוני מתכליות הענישה המשמעתית ומרף הענישה הראוי. במקרה הנוכחי, כך נקבע, מדובר בגרעין הדין המשמעתי, עליו מופקדים בית הדין המשמעתיים, ומכאן כי התערבותו של בית המשפט לא תבוא בנקל; עוד הוטעם, כי הערכאות הקודמות בחנו באופן יסודי ומעמיק את טענות המבקשת, על השיקולים הרלבנטיים לעניין.
ז. לגופו של עניין קבע בית המשפט המחוזי, כי יש לבחון את הדברים בהנחה שדברי המשיב כוונו באופן ספציפי כלפי ראש הממשלה דאז אולמרט, וכי הדין המשמעתי עשוי במקרים מסוימים להגביל את תוכן אמירתו של עורך דין בנוסף לסגנונם. עם זאת, ביחס לתוכן הדברים, קבע בית המשפט, כי במקרה הנוכחי אין האמירה עולה כדי הפרה של חזקת החפות. בדבר סגנון הדברים, קבע בית המשפט, כי מדובר באמירה המצויה בתחום האפור של הדין המשמעתי, ואיננה מגעת בהכרח כדי עבירה משמעתית. בית המשפט חזר על השיקולים המרכזיים לבחינת האמירה, ובהם אופי זיקתה למקצוע עריכת הדין, וקבע כי במכלול הנסיבות אין הצדקה מספקת להתערב בשיקול דעתן של הערכאות הקודמות.
הבקשה
ח. את אדניה של בקשת רשות ערעור זו סמכה המבקשת על טענות שהועלו לאורך כל ההליכים, קרי טענות בדבר סגנון דברי המשיב, בנוסף לטענות בדבר תוכן הדברים ופגיעה בחזקת החפות. לשיטת המבקשת, אין הכרח, כי דברי המשיב פגעו בפועל בחזקת החפות, אלא די בעצם ההתבטאות (כעבירה התנהגותית ולא תוצאתית) כדי להקים את עבירת המשמעת. עוד נטען, כי יש לראות את הדברים שאמר המשיב ביחס להליך הפלילי כנגד ראש הממשלה דאז אולמרט, כבעלי זיקה ישירה למקצוע עריכת הדין (בניגוד למחאה "כללית" כנגד המהלך של הרחבת לשכתו של ראש הממשלה). כן נטען, כי יש מקום לתת רשות ערעור כדי לבחון את מידת התערבותה של ערכאה שלישית (בית המשפט המחוזי) בהכרעות נורמטיביות של בתי הדין המשמעתיים - לעניין שבית המשפט המחוזי נדרש לו, והחורג מעניינם הקונקרטי של הצדדים. לשיטת המבקשת, חרף עצמאותם של בתי הדין המשמעתיים, טעה בית המשפט המחוזי בשעה שקבע מידת התערבות מצומצמת ביותר. כמצוות המחוקק בהקניית זכות ערעור (להבדיל מרשות ערעור) בגלגול שלישי; רצוי, כך נאמר, כי מערכת משפטית מחוץ ללשכת עורכי הדין תבקר את הכרעות בתי הדין המשמעתיים, כפי שגם, לשיטת המבקשת, מתרחש בפועל בפסיקה. לבסוף הדגישה המבקשת, כי בדומה למקרים אחרים יש להתייחס לאמירה כחלק ממכלול התבטאויות במסגרת השיח הציבורי החורצות דינם של נאשמים (פוטנציאליים) טרם סיום ההליכים המשפטיים - ולכן כאמירה חמורה המצטברת לאמירותיהם של אחרים ופוגעת בחזקת החפות באופן ממשי; וכי יש לקחת בחשבון את תפקידו של עורך הדין כ"קצין בית המשפט" בעת קביעת גבולותיה של האחריות המשמעתית.
תגובת המשיב
ט. בתגובת המשיב לבקשה (שהוגשה בעקבות ההחלטה מיום 14.5.12) נטען, כי מדובר באמירה צינית בעניין ציבורי מובהק, המבקרת את התנהלות הנוגעים בדבר באופן כללי ובלתי פרסונלי. עוד נטען, כי הדברים נאמרו שלא במסגרת הליך משפטי כלשהו. המשיב טען, כי אין בבקשה הצדקה למתן רשות ערעור (בגלגול רביעי), והיא אינה מצביעה על טעות משפטית מהותית בפסיקת שלוש הערכאות הקודמות.
י. לגופן של הטענות שהועלו בבקשה נטען, בין היתר, כי האסמכתאות שהובאו ביחס לאיסור האתי העוסק בתוכן אמירות להבדיל מסגנונן, אינן רלבנטיות למקרה דנא, שכן עניין באמירות במסגרת הליך משפטי. עוד נטען, כי דברי המשיב נאמרו בכובעו של המשיב כיו"ר תנועה ציבורית, במנותק לחלוטין מכל מסגרת משפטית. בדבר הטענה לפגיעה בחזקת החפות טען המשיב, כי כפי שנקבע בערכאות הקודמות מדובר באמירה סרקסטית, כללית, שאינה פוגעת בחזקה זו. לבסוף נטען, כי הריחוק או הקרבה לגרעין הקשה של המקצוע נקבעים, לפי הפסיקה, בכלים אובייקטיביים הנוגעים לזירה ולאופן בהם נאמרו הדברים; במקרה דנא ברור, כי מדובר באמירה הרחוקה מתפקידו של עורך הדין כ"קצין בית המשפט", ואין הצדקה לפגוע בזכות המשיב לחופש הביטוי בגינה. נוכח האמור, נתבקשו דחיית הבקשה ופסיקת הוצאות על-ידי בית משפט כ"תמרור אזהרה למבקשת מפני שימוש לא ראוי ובלתי לגיטימי בכוח שבידה כנגד ציבור עורכי-הדין".
יא. המבקשת עתרה לצרף לבקשת לרשות ערעור כראיה שתי כתבות עיתונאיות, שלטענתה מציגות את המשיב כמי שככל שנוגע הדבר לו עצמו מתלונן הוא (במדויק- התנועה שבראשה הוא עומד) במשטרה נגד מי שפירסם דברים קשים נגדו, וההתיחסות היא לעניינים שאינם קשורים בתיק דנא. בתגובת המשיב נטען, בין השאר, כי על פי כלל 64 לכללי לשכת עורכי הדין (סדר הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962, רק לפי בקשת הנאשם, ולא לבקשת הקובל, ניתן לקבל ראיות נוספות.