לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' שנלר, ד"רק' ורדי, ר' לבהר שרון) מיום 2.8.2012 בעמ"ש 34908-10-10, אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופטת ט' קופלמן-פרדו) מיום 10.6.2010 בת"ע 103180/03, במסגרתו התקבלו טענותיו של המשיב בדבר השפעה בלתי הוגנת של המבקש על המנוח ונפסלו כל צוואותיו של המנוח, למעט צוואה אחת.
רקע עובדתי
1. המנוח א' מ' (להלן: המנוח) נולד בשנת 1901 בפולין, שם נישא לאשתו פ' מ'. ארבעת ילדיהם ומרבית בני משפחתם של בני הזוג נרצחו בשואה. המנוח ואשתו עלו לישראל בשנת 1948 וחיו בארץ בגפם בדירה בעיר בני ברק (להלן: דירת המגורים). אשתו של המנוח נפטרה ביום 12.9.1992 והמנוח המשיך להתגורר בדירתם עד לחודש אוגוסט 2002. ביום 4.8.2002 מונה י' ד', המשיב, בן אחיינה של אשת המנוח (להלן: המשיב), כאפוטרופוס על גופו ועל רכושו של המנוח ובסמוך לאחר מינויו העביר את המנוח לבית אבות, שם התגורר עד לפטירתו ביום 28.12.2002. המבקש, ע' ס', התגורר בשכנות למנוח ולאשתו במשך שנים רבות ואינו קרוב משפחה של המנוח (להלן: המבקש).
2. המנוח ערך במהלך חייו מספר צוואות. ביום 21.2.1991 ערך המנוח את צוואתו הראשונה, במסגרתה ציווה את כל רכושו לאשתו. בנוסף, ציווה המנוח כי אם אשתו לא תהיה בין החיים בעת פטירתו, יחולק רכושו למספר יורשים כאשר רוב רכושו (לרבות דירת המגורים) יועד למשיב. בצוואה זו לא נזכר המבקש כלל (להלן: הצוואה הראשונה). בהמשך, כשנה לאחר מות אשתו של המנוח, ביום 30.12.1993 ערך המנוח צוואה שנייה, בה ביטל כל צוואה שערך אי פעם וציווה שרכושו יחולק למספר יורשים, לרבות המשיב והמבקש. בצוואה זו יועד רוב רכושו של המנוח למבקש, אשר לגביו נאמר כי טיפל במנוח ובאשתו "ועזר לנו יותר מכל בן משפחה אחר". בנוסף ציין המנוח בצוואה זו כי הוא מצווה את דירת המגורים בבני ברק למבקש וכי מיד לאחר פטירתו ייכנסו המבקש ומשפחתו להתגורר בה (להלן: הצוואה השנייה). בהמשך ערך המנוח שתי צוואות נוספות - ביום 13.4.1995 וביום 26.11.1995 - בהן ביטל בכל פעם כל צוואה שערך לפני כן וקבע כי רוב רכושו יועבר למבקש (לרבות דירת המגורים), למעט סכומים של כמה עשרות אלפי דולרים אותם ציווה למשיב וליורשים נוספים (להלן: הצוואה השלישית והצוואה הרביעית). ביום 19.11.1998 ערך המנוח צוואה נוספת - היא הצוואה האחרונה שערך המנוח - בה ביטל כל צוואה שערך לפני כן וציווה שכל רכושו יועבר למבקש, למעט סך של 10,000 דולר שיועברו למשיב. אף בצוואה זו, כבכל הצוואות שקדמו לה (למעט הראשונה), חזר המנוח וציין כי המבקש טיפל בו ובאשתו המנוחה וכי הוא מעוניין שהמבקש יתגורר בדירתו לאחר מותו (להלן: הצוואה האחרונה).
3. הצוואה האחרונה הוגשה על ידי המבקש לקיום ביום 8.1.2003 לפני הרשם לענייני ירושה. המשיב הגיש התנגדות למתן צו קיום צוואה ביום 3.2.2003, במסגרתה טען להשפעה בלתי הוגנת שהופעלה על המנוח מצידו של המבקש, אשר בגינה יש לבטל את הצוואה. כפועל יוצא הועבר הדיון בבקשה ובהתנגדות לבית המשפט לענייני משפחה.
פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה
4. בית המשפט לענייני משפחה קבע בפסק דין סדור ומקיף, לאחר שמיעת עדויות, כי המנוח היה מצוי תחת השפעה בלתי הוגנת מצד המבקש, אשר מחייבת לבטל את כל הצוואות שערך המנוח, למעט הצוואה הראשונה שמגלה את רצונו האמיתי והעצמאי של המנוח. בית המשפט סקר את המבחנים שנקבעו בפסיקתו של בית המשפט העליון בסוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת, ובראש ובראשונה בפסק הדין בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813 (1998) (להלן: עניין מרום), וקבע כי בנסיבות העניין הוכח לפניו כי המבקש "ניצל את השפעתו על המנוח, בין באופן ישיר ובין בתחבולות, על מנת להשתלט על כל ענייניו הכספיים של המנוח, תוך הטלת מורא על המנוח ופגיעה בקשריו עם מכריו וידידיו". נקבע כי סיועו של המבקש למנוח בשנים שלאחר פטירת אשתו נועד למטרה אחת בלבד והיא להשתלט על רכושו של המנוח. עוד נקבע כי מהעדויות עולה שהשפעתו של המבקש על המנוח הגיעה עד למצב בו המנוח חשש לחייו ופחד להתלונן על גזילת כספו.
בית המשפט קבע כי השתלטות המבקש על כספיו ונכסיו של המנוח באה לידי ביטוי, בסדרת אירועים שהתרחשו בשנים שלאחר מות אשתו: המנוח העביר את חשבון הבנק האישי שלו לסניף שבו התנהל חשבון הבנק של המבקש; המנוח העביר לחשבונו של המבקש מאות אלפי דולרים לכיסוי חובותיו של המבקש, אשר לא הוחזרו לעולם, וזאת בניגוד ליחסו השמרני של המנוח לכסף ואורח חייו המצומצם ביותר; המבקש נטל לידיו את דמי השכירות מנכס שהשכיר המנוח והשתמש בכספים לצורך תשלום חובותיו; המנוח מימן מחשבונו משכנתא שנטלו המבקש ואחיו לצורך רכישת נכסים בבני ברק; המבקש השתמש לאחר מותו של המנוח בשיקים של המנוח לצרכיו האישיים, תוך זיוף חתימת המנוח; המבקש השתלט על דירת המנוח לאחר מותו ונתן לצדדים שלישיים אשר היה חייב להם כסף להתגורר בה. בנוסף קבע בית המשפט כי מעיון בצוואות המרובות והתכופות שערך המנוח ניתן לראות את התהליך שעבר על המנוח ואת ההשפעה הבלתי הוגנת של המבקש עליו, שהלכה והתגברה במשך השנים, כאשר החל מהצוואה השנייה וכלה בצוואה האחרונה קטן או נעלם, בהדרגה, חלקם של יתר היורשים וגדל חלקו של המבקש.
לבסוף התייחס בית המשפט לטענת המבקש בסיכומיו, לפיה המשיב מטעה את בית המשפט בבקשתו לבטל את הצוואה האחרונה של המנוח ולקיים במקומה את הצוואה הראשונה, תוך התעלמות משלוש הצוואות שנערכו בין השנים 1993 ל-1995. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי התנגדותו הרשמית של המשיב הוגשה רק לגבי הצוואה האחרונה, מאחר שרק לגביה הוגשה בקשת קיום, אולם כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה הבהיר בא כוח המשיב כי התנגדותו הינה לכל הצוואות שיש בהן מעורבות של המבקש וביקש לתקן את הפרוטוקול בהתאם. נקבע כי הבקשה לתיקון פרוטוקול הועברה לתגובת המבקש, אשר לא טרח להגיש תגובה. כמו כן נקבע כי המשיב התייחס לצוואות הנוספות בתצהירו המשלים, אליו צורפו העתקי הצוואות וכי באת כוח המבקש הודיעה כי היא אינה מתנגדת לקבלת התצהיר המשלים וביקשה להגיש תצהיר תשובה מטעם המבקש. נקבע כי תצהיר תשובה זה אכן הוגש ובו התייחס המבקש לצוואות הנוספות. לפיכך נקבע כי המבקש ידע בבירור על התנגדות המשיב לכל הצוואות (למעט הצוואה הראשונה) ולא התנגד לעצם העלאת הטענות לגביהן ולכן הוא מנוע מלטעון כי המשיב מטעה את בית המשפט בנקודה זו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
5. המבקש לא השלים עם פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. טענתו המרכזית של המבקש בערעורו הייתה כי בית המשפט לענייני משפחה שגה כאשר ביטל את כל הצוואות שערך המנוח, למעט הצוואה הראשונה, בעוד שתוקפן של הצוואות הללו לא עמד להכרעה לפני בית המשפט. נטען כי ההתייחסות לכלל הצוואות בכתבי הטענות ובסיכומים הייתה כללית וכי לא הייתה הסכמה לכך שבית המשפט ידון בשאלת תוקפן של כלל הצוואות. בנוסף טען המבקש כי קביעתו של בית המשפט לפיה המנוח פחד מהמבקש הייתה שגויה, שכן בית המשפט הסתמך בעניין זה על ראיות מחודשים מרץ-מאי 2002, בהם מצבו של המנוח היה מעורער, ובלאו הכי לא ניתן להשתמש בראיות אלה כדי לפסול צוואות שנעשו שנים רבות קודם לכן, כאשר לטענתו הוא יכול להוכיח שבשנים 1995-1993 לא פחד המנוח מהמבקש כלל. מנגד, טען המשיב כי לבית המשפט הייתה סמכות להכריע בכל הצוואות, לאור הסכמת הצדדים, וכי המבקש מנוע מלטעון אחרת בהינתן התייחסותו בתצהירו ובסיכומיו לכל הצוואות. לעניין השימוש בראיות מהתקופה שלאחר עריכת הצוואות להוכחת ההשפעה הבלתי הוגנת טען המשיב כי ניתן ללמוד מראיות אלה על התקופה שלפני ואחרי עריכת הצוואות.
6. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש בפסק דין מנומק היטב. בית המשפט קבע כי מהמסכת העובדתית שנפרשה בבית המשפט לענייני משפחה עולה תמונה קשה וחמורה של ניצול והתעמרות של המבקש במנוח, אשר "נאלץ לחיות בערוב ימיו בפחד וחרדה לחייו, מבודד ממכריו, מוזנח, וכל זאת לאחר השתלטות של המערער על נכסיו וכספיו".
בית המשפט דחה את טענתו המרכזית של המבקש, לפיה התייחסותו של בית המשפט לענייני משפחה לכלל הצוואות היוותה "שינוי חזית" וכי כלל לא הייתה לבית המשפט סמכות לדון בכלל הצוואות. נקבע כי המבקש הביע את הסכמתו לדיון בכלל הצוואות, הן בצורה משתמעת שעולה מפרוטוקולי הדיונים והן בצורה מפורשת שעולה מהתצהיר המשלים שהגיש. ראשית, נקבע כי המבקש לא התנגד לבקשת המשיב לתיקון הפרוטוקול, בה ביקש המשיב להבהיר כי התנגדותו הינה לכל הצוואות, כאמור לעיל. שנית, נקבע כי העדים השונים שהעידו במשפט, לרבות המבקש עצמו, העידו והשיבו לשאלות שעניינן אירועים שאירעו בשלושת העשורים האחרונים לחייו של המנוח ולא רק לגבי התקופה המאוחרת הסמוכה למועד עריכת צוואתו האחרונה (שנת 1998), ואף לא התבקשו להתמקד בעדותם בשנה זו. לבסוף, נקבע כי התצהירים המשלימים של שני הצדדים עוסקים בכלל הצוואות ואינם מצטמצמים לצוואה האחרונה.
בית המשפט דחה את טענותיו הנוספות של המבקש בערעורו, בהן הטענה כי לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת על המנוח ולא הוכח שהמנוח פחד מהמבקש. בית המשפט בחן לעומק את חומר הראיות, לרבות תצהיריהם ועדויותיהם של העדים השונים, וקבע כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה מבוססות היטב בחומר הראיות. נדחתה גם טענתו של המבקש כי לא היה מקום להשתמש בראיות משנים מאוחרות לצורך הקביעות בדבר תוקף הצוואות המוקדמות. בנקודה זו נקבע כי יש לראות את רצף האירועים כמכלול וכמקשה אחת שתחילתה בפטירת אשת המנוח. בית המשפט קבע, בהתבסס על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 157/89 ששון נ' מרזב, פ"ד מו(2) 209 (1992) (להלן: עניין ששון), כי ניתן ללמוד על קיומה המתמשך של השפעה בלתי הוגנת גם מראיות ישירות מהתקופה שלאחר עריכת הצוואות המלמדות גם על התקופה שקדמה לעריכת הצוואות "בבחינת אחרית דבר המלמד ומשליך גם על ראשיתו". נקבע כי בעניין זה מדובר בהשפעה בלתי הוגנת שנמשכה שנים החל ממועד פטירת אשת המנוח, אשר לא ניתן לבודדה לנקודת זמן מסוימת. בית המשפט התייחס גם לבידודו של המנוח ממכריו וקבע כי מהעדויות עולה תמונה של בידוד ושליטה בידי המבקש. כמו כן נקבע כי חיזוק להשפעה הבלתי הוגנת נמצא בסכומי הכסף הניכרים שקיבל המבקש מהמנוח לאורך השנים, כאשר התנהגות זו - על רקע יחסו השמרני של המנוח לכסף - מעידה כי המנוח לא פעל מרצון חופשי והיה נתון להשפעה בלתי הוגנת.
מכאן הבקשה שלפני.
תמצית נימוקי הבקשה
7. במסגרת הבקשה דנן שב המבקש על הטענות שנטענו על ידו בערעורו בבית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, נגרם לו עיוות דין קשה כאשר בית המשפט ביטל את כל הצוואות שערך המנוח (למעט הצוואה הראשונה), בעוד שהדיון נסב כולו על הצוואה האחרונה בלבד. נטען כי קביעת בית המשפט לפיה הסכמת הצדדים מאפשרת לדון ולהכריע בתוקפן של כל הצוואות, אף שהבקשה לקיום צוואה עסקה רק בצוואה האחרונה, מבוססת על קונספציה משפטית שגויה. נטען כי הסכמה שכזו מהווה "קיצור דרך מדהים של סדרי הדין" ולכן צריכה להיות מפורשת וברורה, ולא כך הוא במקרה זה בו ביסס בית המשפט את מסקנתו על בקשה לתיקון פרוטוקול ועל תצהיר משלים. המבקש מציין בבקשתו כי הוא מודע לכך שמדובר בפסק דין עובדתי בעיקרו שנשען על ממצאי מהימנות, ואשר אינו עומד לכאורה במבחנים למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא שלטענתו עיוות הדין שנגרם לו במקרה זה יורד לשורש העניין ומצדיק מתן רשות לערער.
דיון והכרעה
8. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובפסקי הדין שניתנו בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להיזקק לתשובת המשיב.