השופטת ד' ברק-ארז:
1. הדיון בבקשה שבפנינו חשף בפנינו עולם מלא כאב ומצוקה, חוזרת ונשנית. המבקשת היא אשה שידעה כאב וקשיים לאורך כל חייה. היא נולדה לאם בלתי מתפקדת, נמסרה לאימוץ ונמצאה במתח מתמיד עם משפחתה המאמצת. לימים, התדרדרה לעיסוק בזנות, ובמהלך חייה ילדה כמה ילדים. שלושה מהם נמסרו לאימוץ זה מכבר. ההליך שבפנינו נסב על מסירתו לאימוץ של ילדה הרביעי. ילדה חמישית שנולדה לה נלקחה ממנה אף היא ועניינה הוא נושא להליכים נפרדים בכל הנוגע להכרזתה כבת-אימוץ. המבקשת טוענת כי היא נאבקת על הזכות לגדל את הילד היחיד מבין ילדיה שאליו נקשרה, וכי השינוי לטובה שחל בחייה וכן טובת הילד עצמו מחייבים למצות את הסיכוי לבניית קשר עמוק ומשמעותי בינה לבינו. מנגד, עמדת רשויות הרווחה היא שחרף המאמצים שעשתה, המבקשת אינה מסוגלת לגדל את ילדה. עמדה זו התקבלה על דעתם של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי. האם נמצאה עילה להתערב בפסיקתם? זו השאלה שניצבה לפתחנו.
עיקרי התשתית העובדתית
2. הרקע האישי והמשפחתי של המבקשת הוא כאמור קשה, ויובא כאן בתמצית, בשל הרלוונטיות שלו להכרעתנו. המבקשת היא ילידת שנת 1974, ובגיל חודשיים נמסרה לאימוץ. הקשר בינה לבין הוריה המאמצים היה קשה ומורכב. בעבר, המבקשת אף הפעילה אלימות ואיימה בסכין על אמה המאמצת. המבקשת סבלה מבעיות נפשיות עוד בילדותה, ואושפזה בשתי הזדמנויות בבתי חולים פסיכיאטריים לתקופה מצטברת של שלוש שנים.
3. במהלך השנים, הורשעה המבקשת בשורה של עבירות פליליות, וביניהן תקיפה, תקיפת שוטר, תקיפה עובד ציבור, איומים והטרדות, ואף נגזרו עליה שבע תקופות מאסר שונות (שבמצטבר הגיעו לכחמש שנים). עוד קודם ללידת הקטין שהכרזתו כבר-אימוץ עומדת במרכז הדיון (להלן: הקטין), ילדה המבקשת, שאינה נשואה, שלושה ילדים אחרים (ילידי השנים 1998, 2003 ו-2006) לשלושה אבות שונים. אלה הוכרזו כבני-אימוץ, כל אחד בתורו, והוצאו מחזקתה. במהלך שנת 2011, בעת שהמבקשת הייתה בהריון עם הקטין היא הופנתה על-ידי עובדת סוציאלית מבית החולים "ליס" ל"גגון", מסגרת למחוסרות דיור, בציינה שהמבקשת עוסקת בזנות. בעקבות כך, שולבה המבקשת בתוכנית השיקומית "סלעית" המיועדת לנשים שעסקו בזנות.
4. ביום 12.12.2011 נולד הקטין, אשר זהות אביו אינה ידועה. מייד עם לידתו הוא הוצא בצו חירום ממשמורתה של המבקשת, והועבר לבית תינוקות של השירות למען הילד. מאותה עת ואילך פגשה המבקשת את הקטין פעם בשבועיים, בפיקוח עובדת סוציאלית. בהמשך, עלתה תדירות המפגשים לפעם בשבוע. ביום 21.1.2012 הוצאה המבקשת מ"גגון" בעקבות תקרית אלימה שאירעה בינה לבין אחת הדיירות וביום 2.4.2012 הודיעה המבקשת למנהלת "סלעית" כי היא פורשת מהתוכנית, בעקבות התפרצות אלימה מצידה.
5. ביום 13.9.2012, לאחר כעשרה חודשים שבהם שהה הקטין בבית תינוקות, זוהו אצלו קשיים רגשיים המיוחסים להיעדר התקשרות לדמויות קבועות. בשלב זה, הגישה המדינה בקשה להכריז על הקטין כבר-אימוץ לפי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ), וכן בקשה להעברתו לבית משפחה אומנת עם כוונת אימוץ, מכוח סעיף 12(ג) לחוק האימוץ. ביום 12.11.2012 אושרה הבקשה האחרונה והקטין הועבר למשפחה האומנת, אשר אצלה הוא שוהה עד היום.
6. יצוין כי ביום 6.1.2014 נולדה למבקשת בת נוספת (להלן: הקטינה), אשר גם בעניינה מתנהלים הליכים להכרזה כבת אימוץ, אך אלה, כאמור, אינם בפנינו.
ההליכים הקודמים
7. ביום 22.1.2014 קיבל בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (אמ"ץ 33472-09-12, השופטת הבכירה ע' מילר) את התובענה שהגישה המדינה והכריזה על הקטין כבר-אימוץ ללא צמצום של תוצאות האימוץ, לאחר שקיים מספר רב של דיונים בתיק ובחן את חוות הדעת המקצועיות שהוגשו לו. בית המשפט לענייני משפחה ציין כי מאבחונים שנערכו בעניינה של המבקשת במסגרת ההליכים להכרזה על שלושת ילדיה הגדולים כבני אימוץ עולה כי היא סובלת מהפרעת אישיות גבולית קשה, כי היא חסרת יכולת שליטה בדחפיה וכי היא חסרת מסוגלות הורית ואף עלולה להוות סכנה לילדיה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי בתקופת ההריון עם הקטין הייתה המבקשת נחושה להשתקם ואכן עשתה מאמצים לצורך כך, אך מאמצים אלה לא נשאו פרי. בית המשפט לענייני משפחה ציין כי המבקשת אכן הפסיקה לעסוק בזנות, החלה לעבוד בניקיון ושכרה דירה קטנה לצורך מגוריה. אולם, בפועל, גם לאחר שהקטין שהה בבית התינוקות פרק זמן ארוך של כעשרה חודשים - על מנת לאפשר למבקשת לנסות ולגדלו - היא עדיין סובלת מחוסר תפקוד בתחומים רבים, ובמרכזם תחום ההורות.
8. בית המשפט לענייני משפחה התייחס לחוות דעתו של "מכון שקד" שמונה כמומחה מטעם בית המשפט לצורך אבחונה של המבקשת, וציין כי עולה ממנה שהמבקשת מתפקדת ברמה של פיגור קל מבחינה קוגניטיבית, סובלת מהפרעת אישיות גבולית או בלתי בשלה וכן "חסרת מבנים רגשיים בסיסיים שהינם קריטיים בתפקוד בינאישי ובעיקר הורי", מאחר שאינה מסוגלת להבחין בין צרכיה לבין צרכי הזולת וכן נעדרת יכולות בסיסיות של השהייה ואיפוק. המומחיות שבחנו את המבקשת, הפסיכולוגיות ענת שמואלי, סיון צמח וד"ר רות דרדיקמן-עירון (להלן יחד: המומחיות) התרשמו כי יש באישיותה של המבקשת יסודות תוקפניים אשר אין ביכולתה לווסתם, וכי אין ביכולתה אף ליצור יחסי קרבה ואמון - לא עם בנה ולא עם הגורמים הנוספים אשר אמורים לשמש לה כמערכת תמיכה.
9. בהתייחס לשינוי שעברה המבקשת, ציין בית המשפט לענייני משפחה כי המומחיות התרשמו שהיא אכן עברה כברת דרך מסוימת, אך גם שהיא עודנה מתקשה להכיל את דחפיה התוקפניים ונעה בין אי נטילת אחריות על מעשיה לבין האשמה עצמית גורפת, כך ש"הפער בין מה שראוי להערכה לבין מה שמספיק עדיין גדול מאוד". בית המשפט לענייני משפחה הוסיף כי לפי חוות דעתן של המומחיות אין ביכולתה של המבקשת לגדל ילדים, והיא אף אינה מסוגלת לדאוג לצרכיו הבסיסיים של הקטין ברמה הפיזית. בית המשפט לענייני משפחה סמך את ידיו על חוות הדעת של המומחיות, וקבע כי מסקנותיהן עולות בקנה אחד עם חוות הדעת שנערכו בעניינה של המבקשת בהליכים קודמים. לפיכך, הוא מצא כי טובת הקטין מחייבת כי יוכרז כבר-אימוץ.
10. בהתייחס לאפשרות של צמצום תוצאות האימוץ, ציין בית המשפט לענייני משפחה כי העובדת הסוציאלית המטפלת בעניינו של הקטין סבורה כי אימוץ "סגור" הוא החלופה היחידה העומדת על הפרק, ואף המומחיות סבורות כי בנסיבות העניין אין מקום לצמצום של תוצאות האימוץ מאחר שהקשר בין הקטין לבין המבקשת אינו משמעותי דיו, ושמירת הקשר בין הקטין לבינה לא תשרת את טובתו. לפיכך, הכריז בית המשפט לענייני משפחה על הקטין כבר-אימוץ לפי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, וקבע כי מתכונת האימוץ תהיה "סגורה".
11. המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (אימוץ 1/14, סגן הנשיאה י' שנלר והשופטיםק' ורדי ו-ח' ברנר) וביום 23.3.2014 הוא דחה את ערעורה. יצוין כי במסגרת הדיונים בערעור הגישה המדינה בקשה להשהיית ביקוריה של המבקשת אצל הקטין. במסגרת בקשה זו, ציינה המדינה כי המבקשת מאכילה בכוח את הקטין בכמויות גדולות, וכאשר הוא מתנגד לכך המבקשת מקללת אותו; כי הקטין מגלה סימוני מצוקה סמוך לביקוריה של המבקשת; וכי המבקשת ניסתה לתקוף את העובדת הסוציאלית המפקחת על מפגשיה עם הקטין ואף איימה עליה, וכל זאת בנוכחות הקטין, התנהגות אשר בגינה הוגשה תלונה למשטרה כנגד המבקשת. ביום 24.2.2014 נענה בית המשפט המחוזי לבקשה והורה על השהיית ביקוריה של המבקשת אצל הקטין.
12. בית המשפט המחוזי קבע כי צדק בית המשפט לענייני משפחה בקובעו כי המבקשת היא חסרת מסוגלות הורית וכי אין סיכוי שהמצב ישתנה בטווח הנראה לעין. בית המשפט המחוזי קבע כי אין ספק שהמבקשת רוצה לגדל את הקטין ואף עשתה מאמצים גדולים לצורך כך: נפגשה עמו באופן קבוע בנוכחות עובדת סוציאלית, החלה לעבוד בניקיון (עד שהפסיקה בעת שהייתה בחודשי הריון מתקדמים עם הקטינה) והגיעה באופן תדיר למפגשים עם הקטין. אולם, כך נקבע, בשינויים אלה אין די על מנת לקבוע כי היא בעלת מסוגלות הורית. בית המשפט המחוזי תמך קביעתו במסקנותיהן של המומחיות וציין עוד כי כנגד המבקשת תלוי ועומד כתב אישום בגין אירוע אלים נוסף שבו נטלה חלק. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי אין תקווה של ממש לשיפור משמעותי במצבה של המבקשת בעתיד הנראה לעין, וכי צרכיו המיוחדים של הקטין מחייבים שיעמדו לצדו דמויות הוריות קבועות שיסייעו לשקם את מצבו הרגשי והקוגניטיבי. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי טובת הקטין מחייבת כי תוצאות האימוץ לא יצומצמו, בהתחשב, בין השאר, ביחסה התוקפני של המבקשת כלפי נציגות שירותי הרווחה ובעובדה שטרם נוצר בין הקטין לבין המבקשת קשר משמעותי שיש לשמרו. יצוין כי ביום 13.4.2014 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשת לעכב את ביצוע פסק דינו.
הבקשה שבפנינו
13. בראש ובראשונה, הבקשה מכוונת לשינוי תוצאות ההכרזה על הקטין כבר אימוץ - בין על דרך ביטולה ובין על דרך צמצום תוצאותיה (כך שיתקיימו הסדרי ראייה בין המבקשת לקטין, או למצער היא תהיה זכאית לקבל דיווח תקופתי מסוים אודותיו).
תמצית טענות הצדדים
14. לאמיתו של דבר, הבקשה שבפנינו הייתה מושתתת על שני אדנים: עובדתי ומשפטי. במישור העובדתי, חזרה המבקשת וטענה בהרחבה ביחס לשיפור שחל במצבה, לנוכח העובדה שאינה עוסקת עוד בזנות ואף מחזיקה בדירה שכורה על בסיס השתכרותה מעבודות ניקיון. במישור המשפטי, הצביעה המבקשת על כך שההחלטה להכריז על הקטין כבר-אימוץ התבססה על חוות דעת שהוכנה יותר משנה לפני מתן פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה. לטענתה, חוות דעת זו אינה משקפת במלואה את מצבה העדכני, ולמעשה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס על דיווחים משלימים של גורמי הרווחה, שאינם אובייקטיביים בכל הנוגע אליה, ובכל מקרה, לא נחקרו במסגרת ההליך. לאחר שבאת-כוחה של המבקשת השלימה את הטיעון, הוספנו ושמענו אף את המבקשת עצמה, שהביעה את רצונה העז לטפל בקטין, וחזרה לטעון כי היה מקום להכיר בשיפור שחל במצבה. היא הדגישה את העובדה שהקטין הוא היחיד מכל ילדיה שזכתה ליצור עמו קשר, שבו היא מבקשת להמשיך.