1. כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גרם מוות ברשלנות, הפקרה אחרי פגיעה, נהיגת רכב בדרך בקלות ראש או ברשלנות והאטה.
על-פי כתב האישום, ביום 25.12.06, בסמוך לשעה 19:30, נהג העורר את רכבו ברח' המרגלית בשכונת גילה לכיוון רח' השיש. בהגיעו לצומת הרחובות המרגלית והאנפה (שאינו מרומזר אך כולל מעברי חציה לכל כיוון) פגע בצבי טייער ז"ל (להלן - "
המנוח") שחצה את הכביש במעבר חציה וגרם למותו. העורר לא עצר במקום התאונה והמשיך בנסיעתו מבלי לעמוד על תוצאות התאונה.
2. לאחר שרישיון הנהיגה של העורר נשלל על-ידי קצין משטרה, הוא הגיש לבית-משפט קמא בקשה להשבת הרישיון (ב"ש 118/07). המשיבה, מצידה, הגישה בקשה לפסילת הרישיון עד לתום ההליכים (ב"ש 440/07).
בית המשפט לתעבורה קיבל את בקשת המשיבה והורה כי רישיון הנהיגה של העורר ייפסל עד ליום 22.11.07, ואם הצדדים יבקשו, יתקיים לאחר מכן דיון באשר להמשך הפסילה או סיומה. על החלטה זו הוגש הערר דנן.
3. בית המשפט לתעבורה בחן את חומר הראיות שבידי המשיבה ומצא, כי "מתקיימת ללא פקפוק הדרישה לקיומן של ראיות לכאורה". בהקשר זה הפנה בית המשפט להודעותיהם של העדים קופילוביץ, דובדבני ואשרף, כמו גם לממצאי השחזור שנערך על-ידי הבוחן ולדו"ח הבוחן.
בית-משפט קמא קבע, כי התנהגות העורר מהווה סכנה לציבור, זאת בהסתמך על נסיבות התאונה עצמה (נהיגה בשטח עירוני במהירות גבוהה מהמותר, לא האט לפני מעבר חציה, לא היה ער לסביבתו, המשיך בנסיעה על אף שהרגיש בחבטה ברכבו (שמע "בום") ונוכח כי השמשה הקדמית נופצה). בית המשפט ציין גם את עברו התעבורתי של העורר, הכולל שתי הרשעות בעבירות של מהירות מופרזת והרשעה בגין אי ציות לרמזור. מסוכנותו של העורר נלמדה גם (ובמיוחד) מביצועה של עבירת ההפקרה.
4. בא-כוחו של העורר טען בהודעת הערר המפורטת ובדיון שהתקיים לפניי, שלא היה מקום לפסוק כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר. בהקשר זה התייחס הסנגור למספר סוגיות: בהתחשב במהלכיו של העורר בסמוך לאחר האירוע (כפי שיפורט להלן) יש לקבוע כי לא היה ער לכך שהיה מעורב בתאונת דרכים ובודאי לא שגרם למותו של אדם. מכאן, שלא ניתן יהיה להוכיח את ביצועה של עבירת ההפקרה וגם לא יהיה ניתן לקבוע כי נשקפת סכנה מהמשך נהיגתו של העורר.
עוד נטען, תוך התייחסות לראיות שונות (כפי שיפורט להלן), כי לא ניתן היה להגיע למסקנה לפיה יש ראיות לכאורה על כך שהעורר נהג במהירות הגבוהה מהמותר, ומכיוון שאין לשלול את האפשרות שהמנוח רץ עובר לפגיעה בו, הרי שגם לפי מסקנות הבוחן, היתה התאונה בלתי נמנעת אף אם העורר נסע במהירות מותרת (דהיינו, במהירות שבין 47 ל-50 קמ"ש, שהיא המהירות המירבית המותרת).
הסנגור אף פרט בהרחבה את הטעמים שביסוד טענתו כי לא ניתן להגדיר את העורר כנהג מסוכן.
5. כאמור, בידי המשיבה שלוש עדויות של מי שנכחו באזור האירוע. כבר עתה יודגש, כי איש מהעדים לא ראה את הפגיעה במנוח ברגע התרחשותה. מתוך עדויות אלה, ובהסתמך על ממצאים ובדיקות שערך בוחן התנועה, ליאון דכטר, ניתן לקבוע כי העורר נסע במהירות העולה על המהירות המירבית המותרת במקום. אכן, כפי שטען עו"ד עטרי, אין להתעלם מכך שמדובר בהערכות סובייקטיביות ולא מדויקות של העדים, ואולם, לפחות בכל הנוגע לדרישה הרלבנטית לשלב הדיוני הנוכחי (קיומו של פוטנציאל להרשעה על יסוד הראיות), התרשמתי כי בידי המשיבה אכן מצויות ראיות שבכוחן הלכאורי להוכיח את הנטען. להלן הטעמים לכך:
א. העד קופילוביץ מסר בהודעתו מיום 25.12.06 כי הבחין ברכב נוסע "מאד מהר" מכיוון פארק גילה. בא-כוח העורר טוען כי כלל לא ניתן לבסס ממצאים על עדות קפילוביץ ודובדבני מכיוון שהם סיימו לחצות את הכביש לעבר רח' לשם, כך שהיו בגבם לאירוע. המשמעות של טיעון זה היא, ששני העדים הנ"ל משקרים כשהם אומרים שראו את רכבו את העורר מגיע במהירות מכיוון פארק גילה. אלא שבשלב זה אין בוחנים את מהימנות העדים. מדובר בעדויות מפורשות וברורות ואין מניעה אמיתית שהתקיים מצב לפיו העדים הנ"ל הסיטו את מבטם לצד ואז "קלטו" את רכבו של העורר, או כאשר הגיעו לרח' לשם ממילא הפנו מבטם מערבה לכיוון רח' המרגלית כדי לראות את האוטובוס לו חיכו מתקרב, ואז הבחינו ברכבו של העורר.
ב. העד אשרף, אשר ישב על גדר ברח' אחלמה (שהוא המשכו של רח' המרגלית, לאחר הצומת בו אירעה התאונה) כשפניו לכביש, שם לב לרכב המגיע מצידו השמאלי ונוסע לכיוון רח' השיש, כשהשמשה הקדמית שלו מנופצת. הרכב נסע במהירות גבוהה "90, 100 קמ"ש, מהירותו היתה ממש גבוהה". אכן, מדובר במהירות הרכב לאחר הפגיעה, אך יש בכך כדי ללמד הן על אופי נהיגתו של העורר והן על אפשרות של הימלטות מהמקום.
ג. העד דובדבני מסר בהודעתו כי הרכב שפגע בהולך הרגל "נסע מהר".
ד. אכן, באמירות הנ"ל אין משום בסיס מוצק המאפשר לקבוע ממצא מדויק בנוגע למהירות בה נסע העורר בפועל, ואולם הערכתם של שלושה אנשים כי מדובר במהירות גבוהה, כשהיא משתלבת עם יתר הנתונים שיפורטו להלן, מאפשרת לבסס ממצא בעניין זה.
ה. עוצמת הפגיעה ברכב העורר, כפי שהצטיירה על-ידי הבוחן וכפי שנראית בתצלומים (כיפוף חלק משמשה קדמית, מעיכה ממשית בכנף הימנית הקדמית, תלישת המראה הימנית שנותרה תלויה על חוט, ניתוק חלק מחלקי הרכב באזור הפגיעה) מצביעה על נסיעה במהירות גבוהה. כך גם קבע הבוחן בדו"ח השחזור: "חומרת הפגיעה, נזקים שנגרמו לרכב, פיזור של החלקים שנפלו מהרכב, מצביעים על המהירות הגבוהה של הרכב". אוסיף, כי על-פי העדויות הועף המנוח למרחק של מספר מטרים בכיוון נסיעת הרכב, וגם נתון זה מלמד על כך שהרכב נסע במהירות גבוהה. אגב, נתון זה אינו מתיישב עם טענת הסנגור לפיה הפגיעה היתה כאשר המנוח התקדם לעבר הרכב בניצב לו. אם כך היה - ספק אם המנוח היה מועף קדימה בכיוון נסיעת הרכב, למרחק של מספר מטרים.
ו. הנתון בעל המשקל המשמעותי יותר, המצטרף למפורט לעיל, עולה משחזור שערך הבוחן, בו נכח העד קופילוביץ. הבוחן הסיע את רכבו במקום האירוע, בנוכחות קופילוביץ, תחילה במהירות 50 קמ"ש ואחר כך במהירות 60 קמ"ש, ובכל פעם מסר קופילוביץ שהרכב הפוגע נסע במהירות גבוהה יותר.
כאמור, גם אם ראיה זו או אחרת, כשהיא לבדה, אינה מספיקה, הרי שהמשקל המצטבר של כל הראיות הנ"ל מאפשר לקבוע, כי יש ביסוס ראייתי לכאורי למסקנת הבוחן, המפורטת בדו"ח השחזור, לפיה העורר נסע במהירות של לפחות 60 קמ"ש.
6. כאמור לעיל, על-פי דו"ח השחזור שערך הבוחן, הרי שאם הרכב נסע במהירות שבין 47-50 קמ"ש (שהיא מהירות מותרת לכאורה) והמנוח רץ, כי אז התאונה היתה בלתי נמנעת. לעניין זה יוער, כי מכיוון שהתאונה התרחשה כשהמנוח חצה מעבר חציה (כמפורט להלן), הרי שהעורר היה אמור להאט לפני הגיעו למעבר החציה, ונסיעה במהירות של מעל 47 קמ"ש, שהיא הרף העליון של המהירות המותרת בכביש פתוח, אינה יכולה להיחשב מתאימה למצב של הגעה למעבר חציה, המחייב האטה. מכל מקום, לפי האמור לעיל, יש תימוכין למסקנת הבוחן, כמפורט בדו"ח השחזור, לפיה המהירות בה נסע העורר היתה 60 קמ"ש "לפחות". בנסיבות אלה, גם אם המנוח רץ, לא יוכל העורר לטעון לתאונה בלתי נמנעת, שכן נהג שלא כדין, והתאונה הייתה נגרמת גם אם המנוח הלך ולא רץ.
7. נטען, כי אין ראיה על כך שהמנוח חצה את הכביש במעבר החציה. לעניין זה נקבעו ממצאים מפורשים בדו"ח השחזור. ממצאים אלה מבוססים על ההודעות שמסרו העדים שראו את המנוח עף מכיוון מעבר חציה, על מקום הימצאותה של הכיפה שהיתה על ראשו של המנוח, ובעיקר - על תיאור המקום, כאשר הגישה לכביש בקרבת מעבר החציה היתה חסומה על-ידי רכב חונה, שיחים וצמחיה, כמפורט בסעיף 3 לדו"ח השחזור.