1. לפניי ערר על החלטת בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט אלכסנדר רון) בב"ש 1184/06, מיום יב טבת תשס"ו (12.1.06), אשר בה דחה את בקשת העורר לעיון מחודש, ולמעשה, השאיר על כנה החלטה קודמת שלו מיום יח כסלו תשס"ו (19.12.05), לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.
2. הטענות בערר מתייחסות לעצם עילת המעצר, וכן לטענת אפליה בין העורר לבין שותפיו לכתב האישום. כדי להתייחס לטענות אלה, יש קודם לכן להציג את כתב האישום, את החלטות בית משפט קמא ולאחר מכן אתייחס לטענות הצדדים בערר שבפניי, ואכריע בערר.
3. בכתב האישום (המתוקן בשנית) שהוגש בבית משפט השלום, מיוחסות עבירות לארבעה נאשמים: יצחק דרורי (להלן - "האב"); יהודה דרורי (להלן - "העורר" או "הבן"); מרדכי לוי (להלן - "לוי"); פליקס רבינסקי (להלן - "פליקס"). הן בכתב האישום והן בכל ההחלטות הקודמות נשמר סדר זה וכך הם כונו, נאשם 1, 2, וכו'.
4. על פי כתב האישום, לוי הגיע למקום ביצוע השוד כשבועיים לפני השוד (ביום 31.10.05), לצורך סיור מוקדם. באותו סיור מוקדם, העורר - כאשר נהג ברכב מסוג פונטיאק - אסף את לוי ושניהם עשו סיור נוסף במקום. ביום השוד (17.11.05), בשעות הבוקר הגיעו האב הבן ופליקס לבניין, נכנסו אליו, פרצו את דלת הדירה הנעולה, חיפשו בדירה, נכנסו לחדרים שבהם היו כספות, פרקו את הכספות ויצאו מן הדירה עם הכספות. בכספות היו כ-420,000 ש"ח, עשרות אלפי דולר, פנקסי שיקים וכן שיקים בשווי עשרות אלפי ש"ח. אצל פליקס נמצאו כלי פריצה רבים ביום 8.12.05.
האב והבן הואשמו בעבירות של התפרצות לדירה בכוונה לבצע גניבה, ובגניבה. לוי הואשם בסיוע להתפרצות ובסיוע לגניבה. פליקס הואשם בעבירות של התפרצות לדירה בכוונה לבצע גניבה, בגניבה, והחזקת מכשירי פריצה.
5. כאשר הוגשה הבקשה למעצר עד תום ההליכים, לבית משפט השלום ביום 6.12.05, היא הוגשה כנגד האב והבן, בלבד.
6. כנגד לוי לא הוגשה כלל בקשה למעצר עד תום ההליכים. באת כוח המדינה, עו"ד מעיין רימון, אישרה כי ייתכן שהמדינה שגתה (בטעות נכתב בפרוטוקול "שקטה"), בכך ששחררה את לוי ללא תנאים והוא משוחרר אפילו לא בחלופת מעצר (עמ' 4, שורות 17 -16 לפרוטוקול שבפניי מיום 3.1.06).
7. ככל שמדובר בפליקס, הוגשה נגדו בקשה נפרדת למעצר עד תום ההליכים, אך במהלך הדיון הסכימה המדינה להמלצת בית משפט קמא לשחררו למעצר בית מלא ואף הסכימה להגשת תסקיר מעצר שיתייחס לאפשרות יציאתו לעבודה ( ראה החלטת בית משפט קמא בתיק ב"ש 9156/05 מיום ג' טבת תשס"ו(3.1.06), עמ' 11-10 לפרוטוקול).
8. אשר לאב - בהחלטה הראשונה של בית משפט קמא אשר התייחסה למעצר האב והבן, נקבע כי האב ישוחרר, בשל היעדר ראיות מספיקות לכאורה, וההגבלה היחידה שהוטלה עליו היא עיכוב יציאה מן הארץ (ראה עמ' 59 להחלטה בב"ש 8920/05 בבית משפט השלום).
9. בעניינו של העורר, קבע בית משפט קמא כי יש ראיות לכאורה מספיקות, ולכן הוא נעצר עד תום ההליכים. ביחס לחלופת המעצר, נאמר בהחלטת בית משפט קמא כי אין להצדיק חלופה זו בשל חוסר שיתוף פעולה של העורר עם המשטרה והעובדה שהכסף הגנוב טרם נמצא (עמ' 57 להחלטה הנ"ל).
10. העורר הגיש ערר בבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר נידון לפני סגן הנשיא, כבוד השופט צבי סגל (ב"ש 4013/06), אשר נענה לבקשת הצדדים ומחק את הערר, בהחלטה מיום ה' טבת תשס"ו (5.1.06), כדי לאפשר לעורר להגיש בקשה לבית משפט השלום לעיון מחודש. מהפרוטוקול עולה כי הנושא המרכזי שהיה שנוי במחלוקת בין הצדדים היה ההשוואה שבין העורר לבין פליקס (נאשם 4) .
11. בהחלטה בבקשה לעיון חוזר, דחה בית המשפט השלום את בקשת העורר. השופט רון, משווה בין העורר לבין פליקס ומציין את ההבדלים הבאים: נוכחות העורר במקום השוד הוכחה לכאורה, עת זוהה הפונטיאק שלו בסיור המקדים, בעוד אין ראיה כזו ביחס לפליקס; העורר גם מכר את הפונטיאק לאחר האירוע; פליקס שיתף פעולה עם המשטרה בחקירה, אף שגרסתו לדעת המשטרה אינה נכונה, בעוד העורר שמר זכות השתיקה; גרסת פליקס ביחס להסבר כלי הפריצה שנמצאו בדירתו ושיחות הטלפון הקשורות לשוד, היא, כלשון בית משפט קמא, "
אינה לוקה בחוסר סבירות קיצונית", בעוד שהעורר לא מסר כלל גרסה, עקב שתיקתו (עמ' 8 להחלטה בב"ש 1184/06).
12. בערר לפניי, הן בכתב והן בעל פה, טען עורך דין אבי כהן, פרקליטו של העורר, כי המעשים המיוחסים לפליקס חמורים יותר, שכן הם כוללים לא רק התפרצות וגניבה אלא גם החזקת כלי פריצה, וגם עברו של פליקס חמור יותר. כמו כן, חלק הוא על עצם הילת המעצר בנסיבות שבפנינו, והזכיר כי יש מקום למעצר בעבירות התפרצות רק כאשר כלו כל הקיצים או במקרים חריגים של עבריין חוזר או נרקומן המבצע פריצות למימון הסם (עמ' 2 לפרוטוקול שבפניי).
13. המדינה טוענת כי יש הבדלים בכמות הראיות הלכאוריות שבין הנאשמים, והמקרה של העורר הוא חמור יותר. לדעת עו"ד מעיין, גם אם היה מקום לעצור נאשמים נוספים בפרשה, אין לתקן שגיאה בשגיאה ולשחרר את העורר (עמ' 3 לפרוטוקול). היא הדגישה כי מדובר בסכנה לציבור ולכן בשל התחכום של הפריצה והיקפה, אין מקום לחלופת מעצר. היא אף התנגדה להגשת תסקיר מעצר (עמ' 7 לפרוטוקול).
14. בתיק זה אין מחלוקת ביחס לכך שכלפי העורר יש ראיות לכאורה. זאת הצהיר בא כוח העורר בפתח הדיון (עמ' 2, שורה 12 לפרוטוקול), ולכן זו נקודת המוצא של הדיון המשפטי להלן.
15. הסמכות לעצור עד תום ההליכים קבועה בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996. כידוע, על פי סעיף זה חומרת העבירה לכשעצמה אינה מהווה עילה למעצר אלא יש צורך להוכיח כי
"קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם מסכן את ביטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה" (סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק הנ"ל).
16. בית המשפט העליון פירש את התנאי האמור בכך שגם במקרים חריגים של עבירות רכוש, ניתן לעצור עד תום ההליכים, אך זאת רק
"בנסיבות מסוימות שיש בהם כדי לסכן את בטחונה של החברה ואת בטחונו של כל אדם בה. בנוסף על כך, עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון קבוע כי בתנאים מסוימים הם יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם, או שלימות גופו; אם לצורך השגת הרכוש, אם לשם שמירה עליו, ואם לצורך הימלטות המבצעים מעונש" (דברי השופטת ד' ביניש בבש"פ 5431/98
פרנקל נ'
מדינת ישראל, פ"ד נב (4) 268, בעמ' 272, מול האות א).
במקרה שלפנינו, אין כל טענה כי ההתפרצות לוותה באלימות כלשהי או כי היה למי מהנאשמים, כולל העורר, נשק, קר או חם.
יתירה מזו, ביצוע הפריצה בשעות היום, יש בה משום גילוי דעת של המתפרצים כי אין בכוונתם להתעמת עם בעלי הבית, ובכך יש אינדיקציה נוספת להיעדר האלימות של ההתפרצות, מבלי לגרוע, כמובן, מעצם חומרת המעשה של פגיעה בקניינו של בעל הדירה.