החלטה בתיק ב"ש 4899/08

בקשה להארכת פסילתו של המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה בחלוף ששה חודשים מיום הפסילה, ועד למתן פסק דין.

נגד המשיב הוגש כתב אישום בעבירות של הפקרה אחר פגיעה, תאונת דרכים הגורמת חבלה של ממש, נהיגה רשלנית וחובת האטה. על-פי כתב האישום ארעה התאונה בשעות אחר הצהריים, ביום 25.10.07, ברחוב המרגלית בגילה. המשיב נסע במהירות של כ-70 קמ"ש, בדרכו להוציא את בנו מן הגן. בצומת הרחובות המרגלית והרדוף חצה ילד בן 10 את מעבר החצייה, כשהוא רכוב על אופניו. המשיב פגע בילד, הילד הועף אל שמשת מכוניתו של המשיב, השמשה נופצה, והילד הועף אל הכביש. חרף הפגיעה, המשיך המשיב לנסוע מרחק של כ-60 מ', עצר את מכוניתו לזמן קצר, ואז החליט לברוח מן המקום מבלי להגיש עזרה לילד ומבלי למסור את פרטיו. עוברי אורח הזעיקו עזרה. אמבולנס פינה את הילד לבית החולים הדסה עין כרם, שם אושפז למספר ימים, לטיפול בחתך מדמם בראשו באורך של כשבעה ס"מ ובשברים בירך השמאלית, ובכתף השמאלית.

לרקע הדברים אפנה לפרוטוקול ולהחלטה מיום 6.2.08. בינתיים התקיים שימוע למשיב, השימוע נדחה. התקיימה ישיבת טיעון בתיק העיקרי. בא כוח המשיב ביקש דחייה של שלושים יום כדי לטעון להגנה מן הצדק, הדיון נדחה, הוגשו טיעון ותגובה בקשר לטענת ההגנה מן הצדק. התקיים דיון נוסף בעניין זה, בא כוח המשיב חזר בו מן הטענה וביקש דחייה נוספת לצורך ניהול מו"מ על מנת לצמצם את יריעת המחלוקת. התיק העיקרי קבוע לתזכורת ליום 9.9.08.

בא כוח המבקשת טען בהסתמך על חומר הראיות, כי גם מנקודת מוצא של הנחות לטובת המשיב (שלא נסע במהירות של 70 קמ"ש כדבריו-שלו בהודעתו, אלא במהירות נמוכה מזו; כי הילד נסע על אופניו ולא צעד כשהאופניים לצדו, ועוד), הרי שקיבל החלטה רציונאלית למלט את עצמו מן המקום, עד שהסגיר את עצמו כעבור כחמש שעות. לבטח נסע מעל המהירות המותרת, שדה הראיה פתוח לרווחה, קרוב לוודאי שיורשע, וחומרת המעשה היא מפליגה בשל ההפקרה לאחר הפציעה.

מנגד טען בא כוח המשיב, על כך שלא נשקפת מסוכנות מן המשיב. למשיב רישיון נהיגה משנת 91' ולחובתו שלוש הרשעות בלבד. על סמך פסיקה שהגיש, טען בא כוח המשיב, כי ישנם סיכויים טובים שגם אם יורשע, לא ייפסל רישיון הנהיגה של המשיב לתקופה שלמעלה משנה. שמונה חודשים המשיב לא נוהג. לאחרונה התגרש ושלוש פעמים בשבוע הוא בא לפגוש את ילדו. מצבו הכלכלי קשה, חלק משמעותי ממשכורתו משלם המשיב כמזונות לגרושתו, אין לו תמיכה מן המשפחה, והוא מתקשה מאוד להגיע לעבודה, לבקר את ילדו ולדאוג לשאר ענייניו, מבלי לנהוג במכונית.

המשיב עצמו תיאר את הפגיעה באיכות חייו בשל שלילת הרישיון. הדבר גורם לו להוצאה כספית בשיעור ניכר, ומקשה מאוד על שגרת חייו. המשיב טען כי אם ייקלע שוב לסיטואציה של תאונה, לא יברח מן המקום. על בשרו למד על הטעות שעשה, טעות של רגע שלא תחזור.

התלבטתי בין האינטרס האישי של המשיב, לאפשר לו לנהוג, על מנת להקל במשהו על שגרת חייו שאינה קלה, בהתחשב במצבו האישי, המשפחתי והכלכלי, לבין האינטרס הציבורי של הבטחת בטחונם של נהגים והולכי רגל. עשיתי כן על יסוד השיקולים שפרטו ב"כ הצדדים בטיעוניהם, ובהסתמך על פסיקה שהגישו לעיוני.

למעשה אין עוררין על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. גם אין מחלוקת על כך שאין מדובר בהתנהגות אופיינית של המשיב, אלא בהתנהגות חריגה. עברו הקודם אינו מעיד עליו שהוא מסוכן. נסיבות התאונה הספציפיות יתבררו במשפט, בכלל זה השאלה אם הילד צעד על מעבר החציה כשאופניו לצדו, או שהיה רכוב עליהם. לעניין זה נודעת חשיבות באשר למידת רשלנותו של המשיב. כשלעצמי דומני כי השיקול המכריע בנסיבות העניין דנן, הנו ההפקרה שלאחר הפגיעה. מי שמסוגל לכאורה לכך - חרף כל הנסיבות המקלות שלגביהן טען בא כוח המשיב - הריהו מסוכן לבריות. גם אם מדובר במקרה חד-פעמי, הרי שפגיעתו הפוטנצאלית הרעה, מכריעה את הכף. האינטרס הציבורי גובר.

בנסיבות הללו, החלטתי לקבל את הבקשה ולהורות על פסילתו של המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינו.

ניתנה היום, כ"ב בתמוז תשס"ח (25 ביולי 2008), בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.                                                                                

עינת