1. בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצר.
רקע עובדתי
ביום 29.5.06 הוגש נגד המשיב ואחרים כתב אישום המייחס לו עבירות סחר בנשק וקשירת קשר לביצוע פשע. בהחלטה שניתנה בבקשה לעוצרו עד תום ההליכים נקבע ביום
18.7.06 כי המשיב ישוחרר למעצר בית, באיזוק אלקטרוני, כן הותר לו, לאחר תקופה, לצאת לעבודה.
המשיב הורשע ביום
4.12.07 במיוחס לו בכתב האישום, ביום 16.12.07 נשמעו הטיעונים לעונש וגזר הדין אמור להינתן ביום 9.1.08, על-ידי עמיתתי כב' השופטת ח. בן-עמי.
2.
טיעוני המבקשת: למשיב לא עומדת עוד חזקת החפות. החלטת בית המשפט לשחרור המשיב לחלופת מעצר התבססה על בעיה בעוצמת הראיות לכאורה, שיקול שאיננו קיים עוד לאחר ההרשעה. למשיב מסוכנות ברורה ועליו הנטל להפריכה, חומרת העבירות מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, מה גם שיש למשיב עבר פלילי מכביד. המשיב החזיק בתחמושת בביתו בשעה שהיה עצור במעצר הבית בשל ההליכים בעניין סחר בנשק ולכאורה עבר עבירה, תירוצו כי מצא את הכדורים בפח הזבל אינו מתקבל על הדעת. אחד התנאים המובנים בחלופת מעצר הינו שלא יבצע עבירות נוספות בתקופה זו, תנאי שהמשיב לא עמד בו. קיים יסוד סביר לחשש כי המשיב ימלט, וכך תתווסף אפשרות של שיבוש ההליכים, בשל כל אלו יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
3.
טיעוני המשיב: ההרשעה אינה מצדיקה מעצר בשלב זה, די בתנאי השחרור המוטלים על המשיב כדי לענות לחששות המבקשת, בית המשפט העליון, בדונו בסוגיה של מעצר בעקבות הרשעה, ציין כי לא די בהרשעה לבדה כדי להצדיק שינוי החלטה קודמת, כי בקשה כזו הינה חריגה ואין לערבב בין שיקולים הנוגעים למעצר לבין שיקולים הנוגעים לעונש. כן ציין בית המשפט כי יש לבדוק האם אין חלופת מעצר ראויה. במקרה שלפנינו קיימת חלופה כזו והיא אף עמדה במבחן המציאות לאורך זמן. כמו כן לא בטוח כי ייגזר על המשיב מאסר, המשיב עמד בתנאי מעצר הבית שהוטלו עליו במשך שנה וחצי, ההרשעה אינה מלמדת על מסוכנות ואינה מעלה חשש להמלטות המשיב, שורשי המשיב בארץ, משפחתו כאן ואין בכוונתו להמלט. לו הייתה זו כוונתו, היה עושה זאת מיד בעקבות ההרשעה, ולא היה ממתין להחלטה בעניין מעצרו. ה"תחמושת" המדוברת הייתה כדורים ישנים וחלודים, אשר נתגלו כבר לפני שלושה חודשים. לו היה הדבר מעיד על מסוכנות הייתה המבקשת פונה כבר אז לבית המשפט בבקשה לעצור עד תום ההליכים, אך המבקשת לא הגישה כתב אישום ולא בקשה לעיון חוזר בזמנו. הפסיקה שהגישה המבקשת נוגעת למקרה בו ברור היה כי ייגזר עונש חמור היות שדובר בעבירת הריגה על גבול עבירת רצח.כמו כן נטען כי מתן גזר הדין קרוב ואין מקום להתחיל כעת ובמסגרת זו, את שלב הענישה .
4. האם ההרשעה משנה את המציאות כך שיש לבחון את חלופת המעצר מחדש?
על פי הפסיקה הדבר אפשרי:
"אכן, הרשעתו של המבקש יצרה מציאות משפטית חדשה, אשר במסגרתה יש לבחון מחדש את שאלת המעצר. במסגרת מציאות משפטית חדשה זו, יתכן כי נסיבות שלא הצדיקו מעצר עד תום ההליכים בעבר, שעה שעמדה לנאשם חזקת החפות, יצדיקו מעצר עד תום ההליכים משלב ההרשעה ועד לגזר-הדין. יתכן גם כי המציאות המשפטית החדשה יצרה סיכונים עובדתיים חדשים שלא היו קיימים בעבר. יחד עם זאת, שקילה חדשה זו, צריכה להיעשות במסגרת שיקולי מעצר, והיא צריכה להיות קשורה בסוגיית המעצר, ואין לערבבה בנימוקים הקשורים בהטלת עונשו של המבקש, שהרי לשם כך דרוש ונחוץ תסקיר של קצין מבחן, ואין לערבבה בסוף ביצוע העונש, שהרי זה האחרון טרם הוטל."
ב"ש 45/79 - יחזקאל ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2), 673 ,עמ' 674-675.
ואולם, נראה כי טענת בא כח המשיב מוצדקת ומדובר בחריג. הכלל הינו, כי ההרשעה איננה גוררת אחריה מעצר אלא במקרים חריגים ובכל מקרה יש לבדוק את נסיבות העניין. ברגיל, ימתין המשיב לגזר דינו באותו המצב בו היה לפני ההרשעה, ויעצר עד גזר הדין רק במקרים חריגים בהם מצא בית המשפט כי ראוי יהיה לסטות מהכלל :
".....ההרשעה כשלעצמה - ללא גזר-דין של מאסר - אינה מהווה "הקו האדום" שבין שני המצבים האמורים, ואין בה אלא כדי להוות שיקול, אמנם נכבד ורציני, במכלול השיקולים הרגילים והמקובלים בדיון במעצרו של אדם בטרם הורשע. הזכות לחירות מצויה וקיימת גם בידי מי שהורשע ודינו טרם נגזר, שהרי שלילת החירות - היינו מאסר בפועל - היא אחד העונשים האפשריים אך לא ההכרחיים. אכן, כאמור, עובדת ההרשעה מהווה שיקול נכבד ורציני, לא רק משום ששוב אין צורך, כמובן, בראיה לכאורה שהעבירה נעברה אלא משום שיש בשיקול זה כדי להוסיף "משקל כבד" לכל יתר השיקולים שנמנו לעיל כגורמים למעצרו של אדם בטרם הרשעה. אך במה דברים אלה אמורים? כאשר השיקולים האחרים קיימים וההרשעה כשלעצמה "מחזקת" אותם; לא כן הדבר כאשר שיקולים אלה אינם קיימים כל עיקר שאזי חוזרים אנו לעיקר הדין שמן הסתם אין לשלול חירותו של אדם בטרם נגזר דינו לכך."
ב"ש 183/80 - אברהם שרעבי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4), 517 ,עמ' 519-520.
וגם:
"במצב עניינים זה תישלל חירותו של אדם רק אם קיים נימוק מן הנימוקים הדרושים למעצר עד תום ההליכים. ההרשעה מהווה שיקול "נכבד ורציני"....אך אין היא לבדה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים (בש"פ 5/95 פלוני נגד מדינת ישראל תקדין-עליון, כרך 393 (1) 95 מפי כב' השופט אור). "
בש"פ 531 ,609/98 - עופר ארד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1), 425 עמ' 430-431.
על כן יש לבחון האם המקרה שלפנינו נכנס בגדר המקרים בהם יש לחרוג מהכלל הנוהג ולהטיל מעצר עם ההרשעה.
5. אחד הטיעונים שהעלתה באת כח המבקשת, הינה חומרת העבירות בגינן הועמד המשיב לדין. לעניין זה נקבע כי:
".... הנימוק של חומרת העבירה - כאשר הוא הנימוק הבלעדי ואין עוד - אין בו כדי לשמש כנימוק למעצרו של אדם בטרם נגזר דינו למאסר (פרט למקרים שבהם החוק שולל אפשרות שחרור בערובה - ראה סעיפים 31ו-31א לחוק סדר הדין הפלילי), אלא אם מעצם מהותה של העבירה ונסיבותיה נובע מאליו החשש של סכנה לציבור, כפי שהוא לעיתים תכופות בעבירות של אינוס או אלימות לסוגיה או בעבירות סמים. לא כן מצב הדברים בענין שלפנינו." (שם,שם)
אין זה המצב. נסיבות העבירה אינן מעלות חשש כה כבד של סכנה לציבור עד שיש צורך במעצר המשיב עד גזירת דינו הצפויה במועד ידוע (9.1.2008).