1. לפני בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים בתיק העיקרי, שבו כתב האישום מייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה על פי סעיף 329(א) (1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ועבירת תקיפות שונות על פי סעיף 381(ב) לחוק.
על פי כתב האישום, המשיב תקף שני פקחי חניה על רקע רצונו של אחד מהם לרשום לו דו"ח חניה. התקיפה האמורה נעשתה באגרופים ובבעיטת, תוך חטיפת פנקס הדו"חות וקריעת הדו"חות. לאחר מכן התקיפה בוצעה גם באמצעות מוט ברזל, שהמשיב לקח מרכבו והיכה בפניו ובראשו של אחד הפקחים בגרמו לו חבלות בראש, שבר פתוח בזרת יד ימין ושן שבורה, וכן באמצעות אותו מוט כנגד הפקח השני, אשר לקח מוט ברזל נוסף שהיה ברכב והגן על עצמו. גם לפקח השני נגרמה נפיחות בראש והוא נזקק לטיפול רפואי.
2. בחינת חומר הראיות מעלה כי הודעות הפקחים וחומר רפואי מבססים את האמור בכתב האישום. ברם, ב"כ המשיב טען כי דרישת הראיות לכאורה קיימת בתיק זה רק במובן טכני, וכי בדיקת חומר הראיות, לאמיתו של דבר, מלמדת שגרסת הפקחים שקרית ויש לקבל דווקא את גרסת המשיב, שלפיה הוא זה שהותקף ע"י הפקחים. לשיטת ב"כ המשיב, חקירת המשטרה במקרה זה מאופיינת ע"י זלזול מכוון בגרסת המשיב וע"י מחדלי חקירה, שמגמתם היתה לבסס את גרסת הפקחים בלבד, תוך כדי אפליית המשיב לרעה. לדבריו, חרף טענות המשיב על תקיפה מצד הפקחים, לא נעצרו הפקחים אלא המשיב בלבד; לא צוין בחומר החקירה שיש סימני חבלה על המשיב; חקירת אחד הפקחים לא נעשתה תחת אזהרה וחקירת אחד מהם נעשתה מספר ימים לאחר האירוע, מבלי שהוזהר שלא לשוחח ביניהם, דבר שאיפשר להם תיאום גרסאות. עוד נטען ע"י ב"כ המשיב כי מחומר הראיות עולה כי לא נמצאו חבלות על הפקח השני, דבר שמלמד כי גרסתו על קבלת מכות במוט על גבו שקרית. לאותה מסקנה מובילה לטענתו העובדה שהשוטר החוקר לא מצא במקום את המוט ששימש את המשיב לתקיפה, כטענת הפקחים. הוא מוסיף כי גרסת הפקחים אינה הגיונית, מפני שלא יתכן שהמשיב המתין עם הפקח הראשון להגעת הפקח השני למקום כדי לתקוף דווקא אז את שניהם, כעולה מכתב האישום. עוד טוען ב"כ המשיב כי עולה מחומר הראיות כי המשיב המתין במקום עם הפקחים להגעת המשטרה ולא ברח, דבר המלמד שלא גלום בשחרורו סיכון כלשהו.
3. איני סבורה כי הטענות שצוינו מובילות לדחיית הבקשה לעצור את המשיב בשל אי-קיום דרישת הראיות לכאורה. על פי ההלכה, בחינת חומר הראיות בשלב זה נעשית על פניו, מבלי שבית המשפט נזקק לשאלת מהימנות העדים או למשקל העדויות. השאלה שעל בית המשפט לשאול בשלב זה היא על פי הפסיקה: "האם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם ... על כן אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה שההרשעה או הזיכוי הם פונקציה של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי יתן להם כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה" (דברי כב' הנשיא ברק בבש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מ"י, פ"ד נ(2) 133 (סעיף 15 לפסק הדין), וכן ראו בש"פ 696/04 סבייח ואח' נ' מ"י, פ"ד נח(3) 647. במקרה דנן, אם יתן בית המשפט בדונו בתיק העיקרי אמון בדברי הפקחים - קיים סיכוי סביר שהמשיב יורשע.
לגבי הטענה כי לא נמצא מוט במקום, אוסיף כי בחקירת רס"ר שניר הדרי בבית משפט השלום מיום 26.9.07 עמ' 2, הובהר כי מבחינת המשטרה לא נשללה האפשרות שהמוט הוחזר לרכבו של המשיב, ממנו נלקח על פי טענת הפקחים.
גם הטענה לפיה תיאמו הפקחים עדויות דינה להידחות מאותו טעם. ויוטעם, אין העובדה שהשוטרים ראו לנכון להעדיף גרסת הפקחים על גרסת המשיב מעוררת על פניה תמיהה, מאחר שעובדי ציבור נתפסים מטבע הדברים כחסרי עניין לפגוע. אמנם אין לשלול את יכולתן של הטענות שהעלה ב"כ המשיב להועיל לו בעת הדיון בתיק העיקרי ולהביא להעדפת גרסת המשיב, ואולם, דינן להתברר אז ולא עתה.
4. בנסיבות שתוארו - המבוססות, כאמור, בהודעות שבחומר החקירה - קיימת עילת מעצר על פי סעיף 21(א) לחוק המעצרים, והשאלה שיש לדון בה היא - האם ניתן במקרה זה להעדיף חלופת מעצר שפגיעתה בחירות פחותה.
קל להסכים כי מידת הסיכון הכרוכה בשחרור המשיב, כפי שהיא משתקפת במעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אינה קטנה. אין ספק כי מדובר במעשים חמורים המבטאים נכונות להרחיק לכת בגרימת פגיעות פיזיות לאחרים, ואפילו כשמדובר בגורמים המפעילים סמכות מכח החוק - במקרה זה - הפקחים. שיקול זה תומך בקבלת הבקשה.
5. ואולם, יש מנגד להביא בחשבון את העובדה שמדובר באדם שצם באותה עת את צום הרמדאן, ואשר נעלב מדברי הפקח שאמר לו להתרחק ממנו. על פי גרסת המשיב, הפקח אמר לו שיתרחק ממנו כי הפה שלו מסריח. המשיב הוסיף כי אם אמנם התעוררה בעיית ריח רע מפיו, הדבר נבע מהעובדה שצם. הפקח הראשון אישר בהודעתו כי אמר למשיב להתרחק ממנו, הוא לא נשאל אם התייחס לריח מפיו של המשיב, ודבריו אינם שוללים את הגרסה של המשיב. נראה, אפוא, כי אם אמנם אלה היו חילופי הדברים בין המעורבים, ניתן לומר, כי ביסוד הסיטואציה התוקפנית מונח עלבון חריף שהוטח במשיב. עלבון מסוג זה יש בו כדי להוציא אדם מאיזון, ובמיוחד כאשר הוא צם. שיקול זה תומך בהעדפת חלופה.
6. ב"כ המבקשת טען כי יש ללמוד קיום סיכון ממשי גם מהעובדה שלחובת המשיב הרשעה בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ושל תקיפת שוטר. ואולם, מדובר בעבירה משנת 1999, מה גם שעונשה היה קל (מאסר על תנאי, קנס של 300 ש"ח והתחייבות), ועל כן, נראה כי אין לומר שמדובר במעשה חמור המגלם פגיעה של ממש בציבור.
7. לאור האמור, אני רואה לנכון להורות על עריכת תסקיר מעצר, אשר יבדוק את אפשרות העדפת חלופת המעצר לגבי המשיב.
הדיון יידחה ליום 30.10.07, שעה 12:00.
המזכירות תודיע לשירות המבחן.
המשיב יובא ממעצרו.
ניתנה היום כ"ט בתשרי, תשס"ח (11 באוקטובר 2007) במעמד המתייצבים.
הקלדה: נעמי ביטון