המבקשת (
"חח"י") (שהיא הנתבעת בתיק העיקרי) הגישה שלוש בקשות שעניינן דומה. בשתיים מן הבקשות (בש"א 9516/08 ובש"א 9517/08) היא מבקשת כי יימחקו סעיפים מסוימים ויוצאו נספחים מתאימים מתצהירי עדות ראשית שהגישה המשיבה (
"תע"ש") (שהיא התובעת בתיק העיקרי), ואילו בבקשתה השלישית (בש"א 9515/08) היא מבקשת את מחיקתם של חלקים מסוימים שנכללו בחוות דעת של מומחה שהגישה תע"ש כחלק ממסכת ראיותיה.
עיקר טענותיה של חח"י הוא שהסעיפים והנספחים שמחיקתם והוצאתם מן התצהירים, לפי העניין, מתבקשת בבקשותיה, הם בבחינת עדות שמיעה אשר אינה קבילה כראיה. את הבקשה למחיקת חלקים מחוות דעת המומחה מנמקת חח"י בכך שבחוות דעתו של פרופ' ע' שריג, המומחה מטעם תע"ש (
"המומחה"), נכללו מספר עניינים המהווים תשתית עובדתית הדרושה לחוות הדעת, אולם המומחה אינו יכול להעיד לגביהם והם טעונים הוכחה בעדות קבילה.
תשובת תע"ש לבקשות היא שבכל הנוגע לאיסור על הבאתה של עדות מפי השמועה, הרי שמזה זמן קיימת נטייה להשתחרר מן הכללים הפורמליים של דיני הראיות, תוך כדי מתן דגש ומעבר לבחינת משקלן של הראיות. אשר לחוות הדעת של המומחה טוענת תע"ש, כי העניינים העובדתיים שאליהם מתייחס המומחה בחוות דעתו הם כאלו שנמסרו לו על ידי אנשי תע"ש והם נתמכו בתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמה. בעניינים אחרים הסתמך המומחה על מסמכים שהתפרסמו במסגרת מכרז לחשמול הרכבת ועל פי טענת תע"ש אין כל פגם בכך.
לאחר עיון בטענות הצדדים נראה לי כי דין הבקשות להידחות.
אתייחס תחילה לבקשות בתיקים בש"א 9516/08 ו-9517/08 שעניינן, כאמור, מחיקת סעיפים מתצהיריהם של מי שצפויים להיות עדים, והוצאת מסמכים מן הנספחים לאותם תצהירים.
אכן, כטענת חח"י, כוללים תצהירי העדים המיועדים, עורך דין ג' חת וד"ר י' יהלום, אמירות שונות אשר נראה כי תוכנן אינו בגדר ידיעתם האישית של אותם עדים, ובדומה לכך צורפו לתצהיריהם מסמכים אשר למקראם ברור כי הם לא נערכו על ידי העדים והאמור בהם גם הוא אינו בגדר ידיעתם האישית.
לכן, לכאורה, יש ממש בטענת חח"י כי אמירות אלה של העדים, כמו גם תוכן המסמכים שמדובר בהם, הם בגדר עדות מפי השמועה, אשר לגביה חל כלל הפסילה השולל את קבילותם כראיה (יעקב קדמי,
על הראיות, חלק ראשון, עמ' 481 (2003) ("
קדמי")).
אלא שנראה הדבר, כפי שטוענת תע"ש, ובצדק, שמשקלו של כלל זה מתמעט והולך בשנים האחרונות וקיימת מגמה של מעבר מקבילות הראיה למשקלה (ע"א 119/05
אמין מחמוד חליפה נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות (טרם פורסם 10.9.06), דנ"א 7818/00
יוסף אהרוני נ' אמנון אהרוני (טרם פורסם, 22.3.05)). טעמיה והגיונה של השקפה זו הוסברו בד"נ 23/85 (
מדינת ישראל נ. דוד טובול, מב(4) 309) (פסקה 31 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' ברק). למרות ההסתייגויות שהשמיע באותו עניין השופט (כתוארו אז) ש' לוין (פסקאות 6-4 של פסק דינו), ניכר הדבר שגישה זו, של צמצום ככל האפשר של איסורי הקבילות, היא המגמה הנוכחית של הפסיקה ולאורה יש לנהוג (ראו בעניין זה בספרו של קדמי בעמ' 580 ואילך).
יישום גישה זו של הפסיקה מביא אפוא למסקנה כי יש לדחות את בקשותיה של חח"י למחוק סעיפים מתצהירי העדים ולהוציא מסמכים מן הנספחים שצורפו אליהם. מסקנה זו נתמכת גם בטעם מעשי, שלדעתי הוא תוצאה מתחייבת של הנהגת סדר הדין של מתן עדויות ראשיות בתצהירים (תקנה 168 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984).
בניגוד למצב עניינים שבו נמסרת עדות ראשית בעל פה וניתן להתנגד, תוך כדי החקירה הראשית, לשאלה מסוימת המוצגת לעד או למסמך שאותו מבקש בעל דין להציג, הרי שכאשר מוגשות עדויות ראשיות בתצהירים, אזי מחיקת חלקים מתצהירים של עדים (או הוצאת מסמכים שצורפו אליהם טרם שנשמעה עדותם), עלולה להביא לתוצאה שהעדות תהיה חלקית, בלתי ברורה ובלתי סדורה וכתוצאה מכך עלול להגרם שיבוש של ממש בניהול ההליך המשפטי. אין אני מתעלם מכך שתצהירי עדות ראשית מנוסחים על ידי באי כוחם של בעלי הדין וכי מציאות זו מביאה לכך שבמקרים רבים העדות הנמסרת באמצעות התצהיר אינה רק גרסתו העובדתית של העד כי אם מסכת שלמה של טענות עובדתיות ומשפטיות שנוסחה כמיטב כישרונו של עורך הדין שניסח את התצהיר. הכרה במציאות זו מחייבת את בית המשפט לתת את דעתו לכך שייתכן והתצהיר אינו משקף את ידיעתו האישית של העד בכל פרט ועניין המוזכר בתצהיר, ומשום כך עליו לבחון את תוכנו של התצהיר במשנה זהירות ותוך נקיטת גישה ספקנית וביקורתית לנאמר בו. גישה כזו תשתלב עם מגמת הפסיקה שאותה הזכרתי לעיל, של צמצום איסור הקבילות והסטת תשומת הלב למשקלה של עדות.
טעם נוסף ליישום גישה זו ניתן למצוא בכך שבסכסוכים אזרחיים, שמורכבותם ללא ספק הולכת וגדלה, יהיה זה בלתי מעשי בעליל ליישם כללי איסור קבילות שנקבעו במשפט האנגלי לפני מאתיים שנה ויותר.
תביעתה של תע"ש מיוסדת על הסכם שלטענתה - שאותה יהיה עליה להוכיח - נעשה בינה לבין חח"י, ואשר היקפו הנטען הוא מיליוני שקלים. בכתב תביעתה פירטה תע"ש מסכת אירועים, התפתחויות, דיונים ותכתובות המשתרעות על פני תקופת זמן ארוכה, ושנטלו בהם חלק מספר רב של אנשים (משני הצדדים). יישום דווקני של כלל הפסילה, האוסר עדות מפי השמועה, היה מביא לכך שלשם הוכחת תביעתה של תע"ש, או הוכחת הגנתה של חח"י, היה צורך בשמיעת עשרות עדים שהיו צריכים להעיד במשך ימי דיונים רבים. תוצאה כזו היא כה בלתי מתקבלת על הדעת במציאות של ימינו והיא מצדיקה, לפחות בכל הנוגע לסכסוכים אזרחיים, את התאמתם של כללי ראיות שנקבעו בתקופות אחרות למציאות העסקית והמשפטית של ימינו.
משום כך יש לדחות את בקשת חח"י בכל הנוגע למחיקת חלקים מתצהירי העדות הראשית בש"א 9515/08 ו-9516/08.
אשר לבקשה בעניין חוות דעתו של המומחה (בש"א 9517/08), גם את זו יש לדחות, גם אם לא מטעמיה של תע"ש. למעשה, שני הצדדים אינם חלוקים על כך שתשתית עובדתית לחוות דעתו של מומחה מצריכה ביסוס בראיות, והבאתה של תשתית עובדתית כזו בגדר חוות דעתו של המומחה אינה מהווה, כשלעצמה, ראיה מספקת להתקיימותה של תשתית עובדתית זו.
אלא שאין בכך כדי להביא לקבלת בקשתה של חח"י, מכיוון שבסופו של דבר אם לא הוכחה במסגרת המשפט התשתית העובדתית שעליה הסתמך המומחה בחוות דעתו, כי אז תוצאת הדבר תהיה שחוות דעתו תהא בעלת ערך אקדמי גרידא ותע"ש לא תוכל להשתית עליה טענה כלשהי מאלה שטענה במשפט. מאידך, עד שנגיע לאותו שלב של "סופו של דבר", זכאית תע"ש לקבל הזדמנות להוכיח את העומד ביסוד חוות דעתו של המומחה ואין צורך, או תועלת, בהפעלת צנזורה כלשהי ביחס לחוות הדעת.
סיכומו של דבר, גם בקשה זו נדחית וחח"י תשלם למשיבה שכר טרחת עורכי דין, בכל שלוש הבקשות, בסכום כולל של 15,000 ש"ח (בצירוף מע"מ).
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
.
ניתנה היום כ"ג בתשרי, תשס"ט (22 באוקטובר 2008) בהעדר הצדדים.