1. בפני בקשת הנתבעת להורות לתובע להמנע מלשלוח למומחים הרפואיים שמונו מטעם בית המשפט מסמכים שונים המהווים לדעתה חוות דעת רפואית.
2. התובע, יליד 1980, נפגע בתאונת דרכים ביום 6.5.06, עת נהג ברכבו. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע פגיעה רב מערכתית בכל חלקי גופו. התובע אושפז במחלקה לטיפול נמרץ במשך 12 ימים ולאחר מכן הועבר להמשך אישפוז במחלקה הכירורגית בבית חולים בלינסון, החל מיום 18.5.06 ועד ליום 29.5.06. משם הועבר התובע להמשך שיקום לבית חולים לוינשטיין, כשהוא מרותק לכסא גלגלים ואינו שולט על סוגריו. בין לבין, אושפז התובע בבי"ח מאיר בכפר סבא. בסופו של דבר שוחרר התובע מבי"ח לוינשטיין ביום 8.12.06. לאחר שחרורו, המשיך התובע להיות מטופל בבית לוינשטיין במסגרת שיקום יום.
3. בישיבה מיום 24.1.08 הוריתי על מינוי מומחים רפואיים בתחומים הבאים: נוירולוגיה, אורולוגיה, גסטרו ופסיכיאטריה.
4. בשל חילוקי דעות בין הצדדים באשר למספר מסמכים אותם מבקש התובע להציג למומחים, עתרה הנתבעת בבקשה זו להורות לתובע להמנע מהצגת המסמכים השנויים במחלוקת למומחים הרפואיים.
הנתבעת טענה כי על פי התקנות, יש להציג בפני המומחה מטעם בית המשפט תיעוד בדבר טיפול רפואי בלבד שניתן לתובע, ולטענתה, המסמכים השנויים במחלוקת כוללים, נוסף על הטיפול הרפואי שקיבל התובע, גם אבחנה משוערת ומסקנות. בין היתר, מתנגדת הנתבעת גם למסמכים הנוגעים לשיקומו של התובע, כמו הערכה שיקומית רב מקצועית, בה מפורטים לאילו צרכים והתאמות זקוק התובע.
התובע טוען כי המסמכים אינם מהווים חוות דעת רפואית וכי מדובר בתיעוד רגיל של הרופאים שטיפלו בתובע וכי אין כל פסול בהמצאתם למומחים.
דיון
5. המסגרת הנורמטיבית לענייננו היא תקנה 8(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986 (להלן -
"התקנות"), לפיה אין להמציא למומחה רפואי שהתמנה מטעם בית המשפט חוות דעת רפואית, זאת מהטעם שיש לאפשר למומחה להגיע למסקנות באופן עצמאי מבלי שהוא יודרך על ידי חוות דעת מוזמנות מטעם הצדדים.
6. הכלל המהווה את הבסיס לסוגייה הנדונה הוא זה לפיו יש לאפשר למומחה מטעם בית המשפט לקבל כל מידע רפואי שיסייע בידו להעריך נכונה את מצבו הרפואי של התובע ויאפשר לו ליתן חוות דעת מקיפה, רצינית ומקצועית.
לפיכך, נקבע הכלל לפיו מותר לצרף למומחה הרפואי את כל המסמכים הרלוונטיים "בדבר הטיפול הרפואי" שקיבל התובע במהלך ולצורך הטיפול, ובכלל זה, אף מסמכים בהם ניתנה דיאגנוזה על ידי הרופא המטפל, ואף ניתנו הוראות בדבר המשך הטיפול הרפואי. נדגיש כי על אף שדיאגונזה, במידה מסויימת, הינה חיווי דעה, הרי שמטבע הדברים, לא ינתן טיפול רפואי ללא קביעת הדיאגונזה, והיא מהווה, למעשה, חלק בלתי נפרד מהטיפול הרפואי שמקבל התובע. כך אף בעניין מתן הוראות להמשך הטיפול הרפואי (ראה רע"א 5658/95
מגדל חב' לביטוח בע"מ נ' שמור פ"ד מט(4), 863 סעיף 15 לפסק הדין).
7. לעיתים, יש קושי לתחום את קו הגבול בין מסמך "בדבר הטיפול הרפואי" לבין חוות דעת. הדברים נכונים ביתר שאת בתחום הנפשי.
נקבע כי מקום בו יש ספק בעניין זה, פועל הספק לטובת התובע. בהקשר זה נקבע כי גם אם יש במסמך סממן של חיווי דעת, חזקה על המומחה מטעם בית המשפט כי ידע להתעלם מכך ויפעיל שיקול דעת עצמאי על סמך הידע והנסיון המקצועי שלו (ראה רע"א 3906/95
עמר נ' הדר חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מט (3)).
8. הדברים האמורים נכונים אף בהתייחס למסמכים הנוגעים
לטיפול שיקומי שקיבל התובע. במיוחד נכונים הדברים לגבי נפגע קשה אשר הטיפול השיקומי הינו מורכב וממושך ומקיף תחומי רפואה שונים, כמו במקרה שבפנינו.
לעניין זה ראה תקנה 1(א) לתקנות, לפיה אין המומחה חייב להיות רופא דווקא אלא יכול הוא להיות "
מי שעוסק כמומחה בנושא רפואי, לרבות בנושא
דרכי שיקומו של הנפגע" (הדגשה שלי י.ו).
כך נקבע כי מסמך המתייחס ל"טיפול רפואי", הוא גם מסמך הדן
בדרכי שיקום (רע"א 5638/95 לעיל, סעיף 8 לפסק הדין). כן ראה לעניין מסמכים הדנים
בשיקומו של הנפגע והפנייתם למומחה הרפואי:
"לדעתי, גם את המונח "טיפול רפואי" יש לפרש פירוש מרחיב, ככולל גם טיפולים אחרים בגופו או בנפשו של הנפגע,
לרבות טיפול שיקומי, ואין לפרשו במובנו הצר, ככולל רק טיפולים רפואיים במובנם "הקלאסי". הגישה המקובלת בשנים האחרונות היא שהתהליך של החזרתו של נפגע למצבו ולתיפקודו לפני הפגיעה אינו כולל רק טיפול בפציעותיו הגופניות, אלא הוא כולל גם מסכת מקיפה של טיפולים מסוגים שונים, כגון טיפולים פיזיותראפיים, פסיכולוגיים ואחרים. גישה זו מחייבת פרשהות (כך במקור)
שונה מבעבר". (ראה רע"א 2339/96 שאוזכר לעיל הדגשה שלי י.ו).
9. מהאמור עולה כי אין מקום לפסול מסמכים הכוללים דיאגנוזה והוראות להמשך טיפול, לרבות מסמכים הנוגעים לשיקומו של הנפגע, פירוט האביזרים הנחוצים לו לצורך שיקומו ועוד, ובלבד שהמסמכים נערכו על ידי גוף אוביקטיבי, כמו בית החולים בו מטופל התובע.
מן הכלל את הפרט;
10. עיינתי במסמכים השנויים במחלוקת בין הצדדים ומסקנתי היא כי אין מניעה להמציא את המסמכים האמורים למומחים, למעט המסמכים א' ו' ט' ו-י', שלגביהם לא הובעה התנגדותו של התובע לפסילתם.
על אף שבמסמכים האמורים ישנה דיאגנוזה ואף מסקנות טיפוליות והוראות להמשך טיפול, הרי שאין בכך כדי לפסול את המסמכים. כאמור, דיאגנוזה ומתן הוראות טיפול מהווים חלק בלתי נפרד מדרך הטיפול בנפגע.