ביום 19.7.06, ניתן על ידיי פסק דין בתובענה דנא. עניינה של התובענה, בקליפת אגוז, סכסוך בקשר להסכם מכר מקרקעין. המקרקעין נשוא העניין הוא משק מספר 8 במושב צור משה בגוש 8000 חלקה 8 (להלן: "המקרקעין"). נקבע כי הסכם מכר המקרקעין אשר נחתם ביום 12.9.1991, (להלן: "הסכם המכר"), בין בני הזוג רום ז"ל, הם המוכרים, התובעים הם יורשיהם ונכנסו בנעליהם, לבין הנתבעים 1 ו-2, הם הקונים (יכונו להלן ביחד: "הנתבעים"), בוטל כדין על ידי המוכרים בהודעתם מיום 4.5.1993. הנתבע 3 העמיד לידי הנתבעים, הלוואה מובטחת במשכנתא לתשלום מחצית התמורה בגין המקרקעין אולם הנתבע 2 נטל כספי הלוואה זו ועזב את הארץ מבלי שהושלם תשלום התמורה על ידי הקונים לידי המוכרים. בסמוך לאחר מכן הוכרז הנתבע 2 פושט רגל. בין המוכרים לבין הנתבע 2 , בין אם בידיעת הנתבעת 2 ובין אם לאו, התנהלה מערכת של הבנות כספיות בנוגע לכספים שהועמדו לכאורה לרשותו על ידי המוכרים בין בפועל ובין בדרך של דחיית מועדי תשלום התמורה , מערכת שלא נתבררה עד תום אולם לא נצרכה בסופו של דבר לשם הכרעה בדבר בטלות הסכם המכר.
הרקע להכרעה הניצבת בפניי כעת, הוא פסיקת בית המשפט העליון מיום 21.11.2007 בהליך ערעור בקשר לתיק שבנדון (ע"א 7438/06, ע"א 8546/06, ע"א 8585/06 וערעור שכנגד), בו נקבע
כי "..אין מנוס מלקים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ככל שמדובר בקביעתו כי הסכם המכר הופר ובוטל כדין. השאלה הנוספת שעמדה בפני הערכאה הדיונית היתה באשר להשבה. בנושא זה איננו רואים עין בעין עם בית המשפט המחוזי. הואיל ולא היתה הסכמה של כל המעורבים באשר לנושא זה והואיל ובבסיס ההכרעה בעניין עמדה הנחה בדבר הסכמה, יש לבטל את הקביעות בנושא. סוגית ההשבה תחזור איפוא לערכאה דלמטה. בית המשפט יכריע מחדש בנושא על יסוד התשתית העובדתית שכבר הונחה בפניו ולאחר שתינתן לבעלי הדין אפשרות להציג מחדש את טיעוניהם המשפטיים.. התיק יחזור איפוא לערכאה הראשונה כאמור לעיל..".
באשר לסוגיית השבה בין הצדדים, נקבע בפסק הדין כדלקמן:
1. הנתבעים זכאים לקבל חזרה את הסכום ששילמו למוכרים, סך של 60,000 $, 138,600 ש"ח נכון ליום התשלום, הוא 12.9.1991, בתוספת ריבית והצמדה ליום פסק הדין. כמו כן, נקבע כי הנתבעים זכאים לקבל מן התובעים פיצוי בגין עלויות הבנייה של מבנה הבית והמחוברים בהסתמך באופן חלקי על הצהרת הנתבעת בסעיף 8(א) לתצהירה ובשים לב לכך שהתובעים ויתרו על חקירתה. סכום הפיצוי הוערך בסך כולל של 500,000 ש"ח. סך הסכומים הגיע ל- 1,114,081 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין.
2. התובעים זכאים לתשלום דמי שימוש ראויים בגין החזקה ושימוש במקרקעין נשוא ההסכם, לרבות מגורים בבית אשר נבנה בתחומי המקרקעין. קבעתי סך של 2,500 ש"ח לחודש כדמי שימוש ראויים לצורך העניין. הבחנתי לצורך העניין, בין התקופה עד 3.5.1993 עד אז התגוררו הנתבעים יחד במקרקעין, לגבי תקופה זו קבעתי כי חבות הנתבעים לדמי שימוש היא ביחד ולחוד, לבין התקופה שלאחר מכן, החבות היא על הנתבעת בלבד, משום בריחת הנתבע את הארץ .
3. בקיזוז הסכומים (כולל דמי פיצוי המגיעים לתובעים בגין הפרת ההסכם) קבעתי, כי התובעים ישלמו לנתבעים סך של 573,973 ש"ח, זאת עם קבלת החזקה בחזרה במקרקעין (יובהר, כי הוחלט על עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעת בית המשפט העליון).
בהמשך להחלטת בית המשפט העליון דנא, על פי החלטתי מיום 15.1.2008, ניתנה לצדדים האפשרות להציג מחדש בכתב את טיעוניהם המשפטיים לעניין ההשבה. התובעים הגישו טיעוניהם ביום 10.3.2008, הנאמן על נכסי הנתבע הגיש טיעוניו ביום 17.3.2008 והנתבעת הגישה טיעוניה ביום 6.4.2008. יצוין, כי עובר למתן ההחלטה דהיום לא מצאתי בתיק הגשת טיעונים מטעם הנתבע 3.
עיקר טיעוני התובעים:
נוכח החלטת בית המשפט העליון, כי בית המשפט יכריע מחדש בסוגיה על יסוד אותה תשתית ראייתית שכבר הונחה בפניו, לא ברור כיצד ניתן לבצע הערכה שונה של שווי עלויות הבנייה והמחוברים. באשר להשבת הכסף שנתקבל אצל המוכרים, אין כל פסול בחישוב בית המשפט, לאמור, בהשבת הסכום בהוספת ריבית והצמדה. באשר לחישוב דמי השימוש נטען כי 'חסד עשה בית המשפט' בלשון ב"כ התובעים, עם הנתבעת כאשר קבע דמי שימוש חודשיים בסך 2,500 ש"ח.
עיקר טיעוני הנאמן על נכסי הנתבע:
בית המשפט קבע, כי דמי השימוש שנפסקו החל מיום 3.5.93, יום עזיבת הנתבע את המקרקעין, יקוזזו רק מחלקה של הנתבעת. למרות זאת, בסיום פסק הדין חישב בית המשפט את ההשבה בטעות כאילו יש לקזז את דמי השימוש הנ"ל מהסך המגיע לשני הנתבעים. על כן, יש לתקן טעות זו.
עיקר טיעוני הנתבעת :
באשר להשבת הכסף ששולם עבור מחצית שווי המקרקעין, יש להשיבו בשערוך לפי ערך הנכס, כלומר, להשיבו על פי שווי מחצית המקרקעין היום. השבתו בשערוך רק של סכום הכסף ששולם מובילה להתעשרות שלא כדין של התובעים ומנוגדת לדיני ההשבה. זהו הבסיס הראוי לחישוב ההשבה כדי שלנתבעת יתאפשר דיור חליפי. הנתבעת חפצה במקרקעין ובשווי המקרקעין בעוד שהמוכרים חפצו בתשלום הכסף. בנוסף, יש לבסס דרך השבה זו גם בשל שהנתבעת היא 'הצד התמים', בלשון ב"כ הנתבעת, שנפגע עקב 'מעשיהם הפסולים' בלשון ב"כ הנתבעת, של המוכרים (בכך הכוונה לאותה מערכת 'הבנות" שבין המוכרים והנתבע 2). משכך, יש לאפשר, בנסיבות העניין, לנתבעים להוכיח את שוויי מחצית המקרקעין. באשר לפיצוי בגין עלות בניית בית המגורים שבנו הנתבעים לאחר הקניה, יש לחשבם על פי הנתונים שמסרה הנתבעת בתצהירה עליו לא נחקרה, קרי על פי עלות בניה בסך 120,000 $. את סכומי ההשבה הנ"ל יש להצמיד למדד תשומות הבניה למגורים בתוספת ריבית ולא למדד המחירים לצרכן שכן המדובר בהשבה של בית מגורים שתאפשר דיור חליפי שאף הוא מושפע ממדד תשומות הבנייה למגורים ולא ממדד המחירים לצרכן. באשר להפחתת דמי השימוש, בהעדר כל נתון עובדתי בקשר לכך אין מקום להפחיתם. בנוסף, עד פטירתו בשנת 1996 גר מר יצחק רום במקרקעין בבית הסוכנות הישן. כלומר, שימוש הנתבעת במקרקעין לא היה ייחודי. כמו כן, השימוש בבית שנבנה החל רק בחודש נובמבר 1992, לאחר סיום בנייתו. ועוד, הנתבע שילם לתובעים ריבית על הסכום שבפיגור (שווי המחצית השנייה, התשלום השני בסך 60,000$) ולכן התובעים כבר קיבלו פעם אחת פירות על "המשק או הבית שהוחזק בידי אריק" (בלשון ב"כ הנתבעת) ומשכך אין לפסוק להם ריבית אלא מיום שהנתבע ברח מהארץ. באשר לחלוקת סכומי ההשבה בין הנתבע לנתבעת, בית המשפט פסק בלי שהצדדים טענו בעניין בכתבי הטענות. בית המשפט לא מוסמך לדון באופן שבו יחולקו הסכומים שיש להשיבם, והסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. בנוסף, הנתבעת שילמה לבדה בכל השנים מאז בריחת הנתבע מהארץ סך של 2,800 ש"ח כהחזר הלוואת משכנתא, ומשכך יש לקזז סכום זה ביחסים הפנימיים בין הנתבע לנתבעת.
דיון
בהמשך להוראת בית המשפט העליון, אומר כי יש לדחות בקשת הנתבעת לאפשר לה להוכיח עתה בראיות שוויו של המקרקעין או מחציתו, ראיות שלא הוצגו קודם לכן.
באשר להשבת אותו תשלום ששילמו הנתבעים למוכרים בסך 60,000 $, 138,600 ש"ח נכון ליום התשלום, הוא 12.9.1991, (למען הסר ספק, יצוין, כי המועד המהווה בסיס לחישוב השערוך הוא היום בו שולם אותו סכום כסף מדובר) בנסיבות העניין, עמדתי בפסק הדין, אף אחרי עיון בכתבי טענות הצדדים לצורך ההכרעה כעת, נותרה בעינה, זאת כמוסבר להלן.
כאמור, המדובר בהסכם מכר מקרקעין שבוטל ולא הושלם. בנסיבות אילו, בלא גמירת ביצוע העסקה ורישומה כמתחייב בחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, לא עברה לנתבעים הזכות הקניינית במקרקעין. הערות האזהרה ככל שנרשמו לטובת הנתבעים ביחס למקרקעין, משמעותן הודעה לכולי עלמא בדבר התחייבות חוזית שנעשתה בקשר למקרקעין (ראו למשל בע"א 842/79
משה נס נגד נחום גולדה, פד"י לו (1) 204). ככל שהנתבעת טוענת, כי חפצה במקרקעין או טוענת, כי מגיע לה בחזרה הסכום על פי שווי ערך המקרקעין או על פי הצמדה למדד תשומות הבניה, הרי שניתן לומר כי התנהלות סבירה המתבקשת היא כי במשך שנות ישיבתה הרבות על המקרקעין, מאז שנודע לה כי מחצית התמורה אשר נקבעה בהסכם המכר לא שולמה (לכל המאוחר מחודש מאי 1993 אז נשלחה אליה הודעה על כך - ראו נספח ה' לתצהירה של דליה סגל), לא תסתפק היא בהימנעות, בשב ואל תעשה. דומה כי לכל הפחות היה עליה לפעול לשם השלמת ביצוע ההסכם (הנתבעת היתה מחויבת לקיים ההסכם בעצמה בשים לב לכך שהנתבעים התקשרו בהסכם מכר המקרקעין "שניהם יחד וכל אחד מהם בנפרד" כאמור בהסכם מכר המקרקעין שצורף לכתב התביעה). יכלה הנתבעת לפעול מול הבנק, הנתבע 3 בהתבסס על טענותיה נגדו (טענותיה אילו הובאו על ידה במסגרת תובענה זו בלא שנשלחה הודעת צד ג') שעיקרן התרשלותו בכך שהתאפשר לנתבע 2 למשוך את כספי הלוואה ולא נעשה די הצורך כדי להבטיח כי אילו יגיעו לידי המוכרים, כמקובל. הנתבעת לא הציגה תשתית ראייתית כי חיפשה וכשלה במציאת מקורות מימון חלופיים לטובת העניין או כי פעלה לבקש פריסת תשלומים נוחה מהמוכרים (ולאחר פטירתם, מהתובעים) וכיוצא בזה. רוצה לומר, הנתבעת בפסיביות שנהגה, נושאת ב'אשם' מסוים בכישלונה של העסקה. באשר לשיקולים השונים שיש להביאם בחשבון בהקשר הדיון דכאן ראו ע"א 741/79 -
כלנית השרון השקעות ובנין נ' רבקה הורביץ פ"ד לה(3), 533, דברי השופט ברק, כתוארו אז, שהתווה את העקרונות המנחים בסוגיה, כי תרופת ההשבה "
באה למנוע התעשרות שלא כדין, והיא מופעלת במקום שתחושת המצפון והיושר (
ET BONO EX AEQUO
) מחייבת השבה (ע"א 760/77, בעמ' 577)", והוסיף כי היא נבדלת מתרופת הפיצוי שבאה לפצות על נזק. כלומר, למעשה, במסגרת פסיקת תרופה זו יש להביא בחשבון שיקולי צדק ויושר תחת הבסיס הרעיוני של מניעת עשיית עושר שלא במשפט. באשר לתרגום המעשי של הדברים בכל מקרה ומקרה פסק השופט ברק-
"..אין להצביע על נוסחא אחת... אלא יש לקבוע מבחני עזר שונים, המשתנים לפי הנסיבות, והנגזרים מהעיקרון היסודי בדבר מניעת התעשרות שלא כדין. יש ושיעור ההשבה ייקבע על פי ההוצאות שהוצאו, ויש ושיעור ההשבה ייקבע על פי טובת ההנאה שצמחה, ויש ששיעור ההשבה ייקבע על פי מבחן סביר אחר", שם בעמ' 541-542. בהמשך לכך, לעניין שיטת השערוך בע"א 495/80
ברקוביץ נגד קלימר פד"י לו (4) 57 אמר השופט ברק, כי "
אין כללים נוקשים, והכל תלוי בנסיבות העניין" בעמ' 67. כן ראו דיון במהות ההשבה לרבות התייחסות להתנהגות הצדדים כגורם המובא בחשבון לצורך העניין בע"א 5393/03
אברהם פרג' נ' יעל מיטל, פ"ד נט (5) 337. עוד בעניין זה, ראו דברי שופט בית המשפט המחוזי דוד קציר בספרו
תרופות בשל הפרת חוזה, הוצאת תמר, 1991, בחלק ב' תחת סעיף 327 שכותרתו "מהות ההשבה":
"..ומעל לכל, לא הבאנו בחשבון את שאלת הגורם, או ה"אשם", בכישלונה של העסקה. כל אלה, וכיוצא בהם, מן ההכרח שיובאו בחשבון בעת איזון האינטרסים, האמור להתבצע בשעת חיסול עקבותיה של עסקה שנכשלה".
בנסיבות המקרה דנן, דעתי היא, כי אין די לצורך העניין, בהעלאת טענות מצד הנתבעת, כי התובעים זכאים לקבל המחצית השנייה של התמורה המגיעה להם מהנתבע 3. משכך, לאור הימנעות הנתבעת בעצמה כאמור, אין לקבל בהקשר זה הפניית חיצי האשם מטעם הנתבעת אל התנהגות התובעים. ועוד, אלמלא סירובה של הנתבעת להכיר בביטול ההסכם, אשר נקבע שנעשה כדין, היתה זוכה להשבה בסמוך להודעת הביטול. ככל של'אשם' יש משקל בקביעת מנגנון שערוך ההשבה כאמור, הרי שאף שער אני לכך כי הנתבעת נאלצת להתמודד עם פרי הבאושים של מעשי הנתבע, אולם וזה העיקר בהכרעתי, אין להשית על המוכרים פרי ביאושים זה בדרך של חיובם בהשבה המשקפת את ערך הנכס דהיום. שהרי, ההשבה נעשית לידי הרוכשים הן הנתבעת והן הנתבע, הנאמן בנעליו, והרי אין זה מתקבל על הדעת, כי הנתבע שהפר ברגל גסה את ההסכם בשעה שאת כספי ההלוואה שקיבל מהנתבע 3, בנק טפחות, לתשלום יתרת מחצית התמורה בגין המקרקעין, נטל לכיסו וברח מן הארץ, יזכה עתה (או חליפו) בהצמדת הסכום המושב, לשווי המקרקעין דהיום. (בהנחה ששווים אכן עלה, כטענת הנתבעת). בבחינת רוב כובד משקלו של האשם באשר להפרת ההסכם, הרי שהוא מצוי בצד הקונים. כך, אף אם אביא בחשבון התנהלות המוכרים בנוגע להבנות הכספיות שהיו להם עם הנתבע 2. אין באילו כדי להטות את הכף לכדי קביעה אחרת.
באשר לטענה להצמדת הסכום למדד תשומות הבניה יצוין בנוסף לאמור לעיל, כי בהסכם המכר לא נקבעה הוראת הצמדת התשלומים למדד זה, למעשה, לא מצויה כל התייחסות באשר להצמדה לאיזה למדד שהוא. אפשרות השבה לא נקבעה כלל בהסכם ובהתייחס לסעיף הפיצוי הקבוע בהסכם בשיעור של 15%, לא נקבעה כל הוראת הצמדה שלו למדד זה או אחר כאמור. כלומר, לא היתה כל הסכמה בעניין זה, לא מפורשת ובנסיבות העניין, גם לא ניתן להסיק הסכמה משתמעת מכללא. מכל האמור לעיל, מצאתי כי אין להצמיד אותו תשלום מדובר שניתן למוכרים מאת הנתבעים בערכים לפי שווי המקרקעין או בהצמדה למדד תשומות הבניה (כן השוו לע"א 457/81
ספיר נ' אחוזת איל בע"מ (בפרוק מרצון), פ"ד מ(4) 68 ).