1. בפניי בקשה למחיקת כותרת תביעה בסדר דין מקוצר. לטענת התובעת, על הנתבעים לשלם לה סך של 847,799 ש"ח, מכוח הסכמי זכיון שנעשו במסגרת שותפות בין הצדדים, לניהול שני סניפים של רשת בורגר ראנץ (להלן:
"הסניפים"). לצורך הפעלת הסניפים הוקמה חברת-בת בבעלות משותפת (להלן:
"החברה"). התביעה היא בגין חוב של החברה כלפי התובעת, שהנתבעים ערבו לפרעונו, וכן בגין השקעת בעלים של התובעת, שלטענתה, הנתבעים אמורים לשפותה בגינה.
2. הנתבעים טוענים כי יש למחוק את כותרת התביעה מן הטעמים הבאים:
א. בנוסף להסכמים אותם צירפה התובעת לכתב התביעה, ישנן תכתובות, הסכמות והבנות רבות, שחלקן אף היו בעל פה, אשר נעשו בין הצדדים גם לאחר חתימת ההסכמים שבבסיס התובענה, להם התובעת לא התייחסה בכתב התביעה, והם נחוצים לברור השאלה מהו ההסכם האמיתי שנעשה בין הצדדים, ומי מהצדדים הפר אותו.
ב. לדפי החשבון שצורפו על ידי התובעת לכתב התביעה, אין תוקף ראייתי, הואיל ולא אומתו בהתאם להוראות סימן ה' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן:
"הפקודה"), חרף היותם "רשומה מוסדית" כהגדרתה בפקודה.
ג. החוב הנטען בגין הימנעות מהשקעת כספים על ידי הנתבעים בחברה, נסמך על מסמך כוללני וסתמי, מתוצרת עצמית של התובעת, שהופק בתוכנת אקסל, ואין לו כל משמעות ראייתית. על כן, אין הוא יכול להוות תחליף לחובה המוטלת על התובעת להציג את הראיה האמיתית שיש ברשותה, כדוגמת קבלות וחשבוניות.
3. נדון בטענות הנתבעים כסדרן.
4.
הטענה הראשונה
של הנתבעים, לפיה ישנם נתונים נוספים שלא מצאו את מקומם בהסכמים שצורפו על ידי התובעת לכתב התביעה, הינה טענת הגנה לגופו של עניין, ואין זו עילה למחיקת כותרת. בנסיבות שבפניי די במסמכים שצורפו על ידי התובעת לכתב התביעה, על מנת לעמוד בדרישת התקנות. קיומה של מחלוקת עובדתית בין הצדדים הטעונה בירור, עשוי להצדיק מתן רשות להתגונן לנתבעים, אולם אין בכך כדי לפסול תביעה מלהיות מוגשת בהליך של סדר דין מקוצר:
"... סכום התביעה חייב להיות אמנם קצוב אך איננו חייב להיות מוסכם. כפירתו של הנתבע בפרט זה או אחר של החשבון תהיה טעונה בירור בשעת הדיון (אם תינתן רשות להתגונן), אך איננה פוסלת את התביעה מלהיות בת סדר דין מקוצר...". (ד' בר אופיר,
סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה
(מהדורה שביעית) בעמ' 120).
5. גם
הטענה השנייה
של הנתבעים, לפיה התובעת לא אימתה את דפי החשבון שצורפו לכתב התביעה כנדרש בפקודה, חרף היותם "רשומה מוסדית", דינה להידחות. על מנת שתביעה תהא כשרה להתברר בסדר דין מקוצר, אין צורך לתמוך אותה בראיות קבילות, ודי בראשית ראיה בכתב. בשלב מקדמי, זה בית המשפט אינו נדרש לבדוק את השאלה, האם ראשית הראיה שצורפה לכתב התביעה היא ראייה קבילה, שכן המסמך אינו דרוש בשלב זה כאמצעי הוכחה, אלא רק כאמצעי לצמצום חוג התביעות הבאות בגדרו של סדר דין מקוצר (ד' בר אופיר,
ספרו הנ"ל
, בעמ' 109). שאלת הקבילות תתברר בשלב שמיעת הראיות, וככל שתבקש התובעת לבסס את תביעתה על דף החשבון, שומה יהיה עליה להוכיח את אמיתותו של דף החשבון כדרך שמאמתים רשומה מוסדית.נ
נציין כי טענה דומה הועלתה ונדחתה בפסק הדין המנחה, ע"א 688/89
הילולים (אריזה ושווק) נ' בנק המזרחי המאוחד
פ"ד מה(3), 188 ,עמ' 197-198 (
להלן: "הלכת הילולים"), שם נקבע כי המסמך אינו דרוש בשלב הראשוני כאמצעי הוכחה:
"
הטענה השלישית בחלק זה של הערעור עוסקת בסעיף 37 לפקודת הראיות. המערערים טוענים כי ניתן היה לקבל את נספחים ה'1 ו-ה'2 כראיה רק אם הוגשו בדרך הנקובה בסעיף 37 לפקודת הראיות. ...
שאלה זו מועלית בשלב הלא-נכון. טענה זו מקומה בדיון המשפטי עצמו המתנהל לאחר מתן רשות להתגונן. לענייננו די בנספחים ה' 1 וה' 2 כדי למלא אחר דרישת תקנות 1)202)א ו-203 לתקנות סדר הדין האזרחי. המסמך עצמו אינו דרוש בשלב זה כאמצעי הוכחה (ר' לענין זה ד"ר י. זוסמן בספרו הנ"ל, שם)." (הדגשה אינה במקור).ב
וראה גם ע"א 4345/05
שובל שדמה מימון וסחר בע"מ נ' בנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ
, פדאור 06 (29) 273:
"טענת הסף השנייה שהעלו המערערים הייתה, כי אין התביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר... סעיף 36 לפקודה קובע מהם תנאי הקבילות של רשומה מוסדית. לגרסת המערערים, תנאים אלה לא נתמלאו במקרה דנא, בכל הנוגע למסמכים שהבנק צירף לכתב תביעתו. דומה שהמערערים לא הבחינו בין השלב של הבאת ראיות במשפט גופו לבין השלב בו בוחנים האם התביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר. סעיף 36 לפקודה עוסק בשלב הראיות של המשפט, השלב שיגיע אם וכאשר תינתן לנתבע רשות להתגונן. כידוע, אחד התנאים לכשרותה של תובענה להתברר בסדר דין מקוצר הוא התנאי בדבר קיומה של ראיה בכתב, כאמור בתקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות). ברי, כי הבחינה של כשרות התביעה נעשית בשלב ראשוני של ההליך, בטרם שמיעת הראיות, והכל על יסוד כתב התביעה והנספחים שצורפו לו... על כן, אין מקום לבחון את השאלה האמורה לאור כללי הראיות החלים בשלב שמיעת הראיות... בית משפט זה קבע, כי ההוראה של סעיף 37 חלה לעניין שלב הראיות במשפט ולא כאשר בוחנים את השאלה האם התביעה ראויה להידון בסדר דין מקוצר...".
6. מאותם טעמים לעיל, אף
הטענה השלישית
של הנתבעים, כי החוב הנטען בגין הימנעות מהשקעת כספים על ידי הנתבעים בחברה, נסמך על מסמך כוללני וסתמי, שאין לו כל משמעות ראייתית, דינה להידחות. התובעת איננה חייבת לצרף אסמכתא בכתב לגבי כל אחד מרכיבי התביעה. הטענה לקיומו של חוב מבוססת על הוראה חוזית בין הצדדים בענין ביצוע השקעות בחברה, ודי בצרופו של החוזה בין הצדדים כדי לעמוד בדרישתה של ראשית ראיה בכתב:
"
הלכה פסוקה היא כי בתביעה על הפרת חוזה די בכך שתובא ראיה בכתב לחוזה עצמו, ואין צורך להביא ראיה בכתב לענין הפרת החוזה כתנאי מוקדם לתביעה בסדר דין מקוצר. ואם הוכח קיומו של החוזה בראיה בכתב, כי אז כשרה התביעה על הפרתו לבוא לפני בית המשפט בסדר דין מקוצר. וכשיש בידי התובע ראיה בכתב על עשיית ההסכם וקיומו, מותר לו לתבוע בסדר דין מקוצר לא רק אותן תביעות שהזכות לתובען קבועה בהסכם עצמו, אלא גם כל אותן תביעות הנובעות מהפרתו או מסיכולו של ההסכם ... במילים אחרות: די בכך שתהיה לתובע ראשית ראיה בכתב על קיום החוזה, ואין צורך בראיה בכתב על העילה כולה". (ד' בר אופיר,
ספרו הנ"ל
, בעמ' 114-115. ראה גם המ' 609/65
רוזובסקי נ' זבידה
, פ"ד כ (1) 234, 240).נ
ראה גם בש"א 2904/98
אוניל בע"מ נ' מבנה צמ"מ בע"מ
, דינים מחוזי לב(3) 294:
"
טענת המבקשת, כי החשבונות אינם חתומים על ידה, אין בה מאומה לענייננו. ההסכם החתום הוא אשר מהווה את "ראשית הראיה" הנדרשת, לצורך הבאתה של התביעה בגדרה של תקנה 202(1)(א) לתקנות. כפירה בנכונות החשבונות, יכולה לשמש כטענת הגנה, אולם אינה יכולה להיות נימוק למחיקת כותרת ..."
וכן ע"א 762/87
שטיחי שומרון בע"מ נ' מחסני ערובה כלליים
, תק-על 92 (3) 1572:
גם במקרה שבפנינו המדובר בתביעה לתשלום הוצאות בהן עמדה המשיבה עבור המערערת הראשונה, בתוספת ריבית מוסכמת. כפי שנאמר בע"א 772/79 הנ"ל, אין צורך שסכום התביעה יפורט בראיה בכתב, ובלבד שהמדובר יהא בסכום קצוב שניתן לבררו על ידי ראיה חיצונית. על פי האמור בכתב התביעה מבוסס סכום התביעה על הרישומים בספרי המשיבה... אשר על כן לא היה בסיס לטענת המערערים, כי התביעה אינה כשירה להידון בסדר דין מקוצר". (ע"א 762/87
שטיחי שומרון בע"מ נ' מחסני ערובה כלליים
, תק-על 92 (3) 1572).