לפני בקשת רשות להתגונן, שהוגשה ע"י המבקשים, טליגרף נהיר הפקות ועבודות דפוס בע"מ (בפירוק) [
"המבקשת"] ומר יהודה בקשי [
"המבקש"], כנגד תובענה ע"ס 41,386 ש"ח, שהוגשה נגדם ע"י המשיב, בנק דיסקונט לישראל בע"מ, בשל יתרת חוב בחשבון העו"ש של המבקשת אשר המבקש ערב לו.
התביעה
ביום 11.10.94 חתמה המבקשת על טופס פתיחת חשבון ותנאים לניהול חשבון. ביום 10.3.99 חתמה שוב על הטפסים האמורים. בהתאם לתנאי ניהול החשבון התחייבה המבקשת לפרוע כל יתרת חובה שתיווצר בחשבון מיד עם קבלת דרישת הבנק. כתוצאה ממשיכות יתר החשבון היה לדביטורי וחובה של המבקשת נכון ליום הגשת התביעה עומד על 41,386 ש"ח. ביום 20.10.94 חתם המבקש על כתב ערבות מתמדת לכל חוב ללא הגבלה הסכום. המבקש היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה מנהל המבקשת ובעל מניות יחיד בה ועל כן אינו נחשב ערב יחיד. המבקש מחויב מכוח ערבותו לשלם את יתרת החוב. חרף דרישות חוזרות, לא סילקו המבקשים את החוב. להשלמת התמונה, מציין המשיב כי במקביל לתביעה נפתחו הליכי אכיפת שעבודים ספציפיים שיצר המבקש על שני כלי רכב שלו. היה וכלי הרכב ימומשו, יזקפו תקבולי המימוש (נטו) על חשבון החוב נשוא התביעה.
בקשת הרשות להתגונן
לטענת המבקשים, ניתן ביום 4.5.06 צו פירוק כנגד המבקשת. המבקש מודה כי חתם על כתב הערבות וכן מודה בשעבוד הרכבים. טענת ההגנה העיקרית ולמעשה הממשית היחידה, שהעלה המבקש בתצהירו, הנה כי המשיב מימש לאחרונה את הרכבים והסכומים שקיבל בגינם עולים על סכום התביעה. למיטב הערכת המבקש, שווי שני הרכבים הנו כ-80,000 ש"ח. מכאן, שהמשיב עוד חייב כספים למבקש, לאחר קיזוז החוב מהתקבולים שהתקבלו בגין מכירת הרכבים. בנוסף, טען המבקש, כי כראיה לחוב, צורף דף חשבון סתמי ללא פירוט או ביסוס לגבי גובה החוב.
דיון
בפתח הדיון, הסתבר כי נפלה טעות בכתב התביעה, במובן זה שהרכבים המשועבדים כבר מומשו ונמכרו והתקבולים בגינם כבר הופחתו, כך שסכום התביעה הוא לאחר ניכוי התקבולים הנ"ל. עוד הסתבר כי התקבולים שהתקבלו אף מופיעים בדף החשבון שצורף לתביעה.
זאת ועוד: במהלך חקירתו הנגדית של המבקש, הוגשו כראיה באמצעות המבקש, שני אישורים בכתב חתומים בידו (ת/1 ו-ת/2), שלפיהם הוא מאשר כי קיבל מידע ומסמכים לגבי מימוש הרכבים וכי הוא מאשר את מכירתם במחירים הנקובים באותם האישורים (30,000 ש"ח ו-34,000 ש"ח בהתאמה).
משמעותם של גילויים אלה, הנה למעשה קריסת טענת ההגנה העיקרית של המבקש, שלפיה יש לקזז מהתביעה את התקבולים בגין הרכבים. מדף החשבון שצורף לתביעה, עולה כי יתרת החוב ביום 29.6.07 הייתה 103,832 ש"ח. עוד עולה כי ביום 31.7.07 ו-6.8.07 זוכה החשבון בתקבולי המימוש של הרכבים, בסכומים של 34,000 ש"ח ו- 31,000 ש"ח.
דא עקא, טוענים באי כוח המבקש בסיכומיהם כי מאחר ונפלה טעות בכתב התביעה, לעניין תקבולי הרכבים, יש להורות על תיקון התביעה, ולא ניתן לדחות את הבקשה לרשות להגן. כמו כן, טוענים הם כי ניתן לראות שאחד מהשיקים הנטענים להיות בגין תקבולי מי מהרכבים, חזר וחויב בחשבון. לבסוף, טוענים באי כוח המבקש כי ישנה סתירה בין סכום הריבית בסעיף 8 לתביעה ולבין דף החשבון.
על כך השיב בא כוח הבנק, כי אין כל טעות לגבי סכום התביעה, אלא רק בטענה שהרכבים טרם מומשו. כל מטרת המבקש הנה ליצור סחבת. לגבי טענת הריבית, זו טענה שהועלתה לראשונה בסיכומים ואין לה זכר בבקשה.
לאחר ששקלתי את טענת באי כוח המבקשים לגבי תיקון התביעה, הגעתי למסקנה שדינה להידחות. לאחר חקירת המבקש, לא נותר עוד מקום לספק שטענת ההגנה שנטענה לגבי מימוש הרכבים, אשר כפי שיפורט להלן דינה היה להידחות מלכתחילה, בוודאי שדינה להידחות כעת, משהוברר כי סכום התביעה הנו לאחר הפחתת תקבולי המימוש.
גם אלמלא הטעות בכתב התביעה ובהנחה שהיה עלי לפסוק בבקשה על פי נוסח התביעה והבקשה ללא הגילויים שנחשפו בפתח הדיון, היה מקום לדחות את הבקשה. המבקש הודה למעשה בחוב (למעט טענה סתמית לגבי גובה החוב שדינה להידחות, כפי שעוד יפורט להלן). טענתו לגבי הרכבים, הייתה, אפוא, טענת קיזוז. דא עקא, למרות שטען כי כלי הרכב נמכרו, לא ציין את סכומי המכירה ו/או את הסכומים שהתקבלו אצל המשיב בגין מכירת הרכבים, אלא בחר לטעון שלמיטב הערכתו שווי הרכבים הנו כ-80,000 ש"ח. זאת ועוד: למרות שידע על מכירת הרכבים, לא פנה אל המשיב לקבלת סכומי המכירה (ראה עמ' 1, ש' 14-15). המבקש אף לא תמך את תצהירו בחוות דעת שמאי לגבי שווי הרכבים ואף לא פירט בתצהירו, לכל הפחות, על מה מתבססת הערכתו. המבקש נקב אפוא בסכום סתמי של 80,000 ש"ח, מבלי לבסס כיצד ועל סמך מה הגיע לשווי זה. בשל כל האמור לעיל, דין הבקשה הייתה דחייה בכל מקרה, עקב חוסר פירוט של טענת הקיזוז.
אולם, כעת, משהוברר כי התביעה הנה לאחר הפחתת תקבולי הרכב, כעולה מדף החשבון שצורף לתביעה במקור, אשר עולה בקנה אחד עם האישורים שנתן המבקש למכירה (ת/1 ו-ת/2), ואשר המבקש לא הזכיר את קיומם בתצהירו, אין ספק כי, כעת, ניתן ויש לדחות את טענת ההגנה לגופה ולא מטעמי חוסר פירוט.
הטענה שלפיה הסכום של 30,000 ש"ח חויב בחשבון לאחר שהוא זוכה בו, אינה יכולה להועיל למבקש, שכן מיד לאחר מכן ניתן לראות בדף החשבון כי הסכום הנ"ל מזוכה בשנית בחשבון.
כאשר הוכח בפני כי תקבולי הרכבים כבר הופחתו לפני הגשת התביעה והוכח סכומם, טענת ההגנה העיקרית של המבקש קרסה לחלוטין בכל מקרה ועל כן אין עוד צורך לתקן את סעיף 16 לתביעה. אכן, סבורני כי עמידת המבקש על המשך ניהול המשפט חרף הגילויים הנ"ל, לא נועדה אלא לדחות את הקץ.
טענות המבקש לגבי הריבית דינן להידחות ולו בשל כך שאכן לא הועלו במסגרת הבקשה.
טענת ההגנה הנוספת של המבקש, שלפיה דף החשבון היה סתמי ללא פירוט או ביסוס לגבי גובה החוב, דינה להידחות אף היא. כידוע, בנק התובע בסדר דין מקוצר, רשאי לצרף רק את השורה התחתונה של החוב ואין צורך לצרף את כל דפי החשבון וההיסטוריה של החוב. לו רצה המבקש לבדוק את נכונות גובה החוב, שומה היה עליו לבקש את המסמכים הרלוונטיים לפני הגשת הבקשה ובמידה ואלה היו אכן דרושים להגנתו ולא נמסרו, יתכן והיה מקבל רשות להגן אך בשל אי העברת המסמכים, אולם כאמור, המבקש לא פעל בדרך זו. עוד יוזכר, כי המבקש היה מנהל ובעל מניות יחיד של המבקשת ועל כן ניהל בעצמו את החשבון כל השנים. לא מדובר בערב חיצוני שאינו יודע דבר לגבי החוב הנערב, מה שמסביר אולי מדוע לא טרח המבקש לפנות לקבלת מסמכים לבדיקת חוב שסביר להניח כי הוא יודע בדיוק כיצד נוצר.