החלטה בתיק א 54583/07

1. לפניי תביעה במסגרתה מבקשים התובעים, כי הנתבעת 1 שהינה מוביל אווירי והנתבעת 2 שהינה סוכנות נסיעות תפצנה אותם בגין נזקיהם ובגין עוגמת נפש שנגרמה להם בעיקר בעקבות רישום יתר לטיסה, לה הם נרשמו.

2. בעקבות החלטת סגנית הנשיאה, כב' השופטת שושנה אלמגור,  אוחד הדיון בשני התיקים והם נדונו בפני כב' השופט פרידלנדר. 

3. ביום 18.12.2007 קבע כב' השופט פרידלנדר בעקבות הסכמת הצדדים כי הצדדים יסכמו בכתב בשאלות המשפטיות המקדמיות שעלו בדיון שהתקיים לפניו ביום 5.12.07.

4. בדיון האמור נקבע, כי הסיכומים בכתב יעסקו בשאלות המשפטיות שבמחלוקת בין התובעים לנתבעת 1, וכי בהתאם להכרעה בשאלות אלה ובמידת הצורך תינתן הזדמנות לצדדים לטעון לעניין הנזק, לרבות דרכי בירורו.

5. הנתבעת 2 הגישה בשני התיקים, בקשה לדחיית התביעה כנגדה ו/או מחיקתה על הסף.

6. ביום 07.01.08 קבע כב' השופט פרידלנדר, כי הבקשות לסילוק על הסף שלובות בשאלות הצפויות להתברר בסיכומים, ולפיכך ההחלטה בהן תינתן במשולב עם ההכרעה בשאלות המקדמיות.

7. לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים ובבקשה לדחיית ו/או מחיקת התביעה על הסף והתגובות שהוגשו ובהתייחס לעילות התביעה בלבד ללא קשר לשאלת גובה הנזק, אני סבור כי דין התביעה כנגד הנתבעת 1 להתקבל וכי דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות.

קבלת התביעה כנגד הנתבעת 1

8. בכתב הגנתה כמו גם בסיכומיה, הודתה הנתבעת 1, כי בוצע רישום יתר של נוסעים לטיסה ולכן לא ניתן היה להעלות את התובעים לטיסה.

9. להגנתה טענה הנתבעת 1, כי פיצוי ככל שמגיע לתובעים יש לשלמו בהתאם לתקנות רישוי שירותי התעופה (רישום יתר), התשמ"ה - 1985 (להלן: "התקנות"), אשר קובעות פיצוי סטטורי ולכן מגבילות את הפיצוי המגיע לתובעים. הנתבעת 1 הציעה פיצוי בסך של 300 $ או לחילופין כרטיס טיסה במתנה וזאת בנוסף להנפקת כרטיס טיסה לטיסה חלופית אשר המריאה כתשע שעות מאוחר יותר מנתב"ג. לאור הפיצוי המוצע טוענת הנתבעת 1, כי היא עשתה ככל שבידה על מנת לפצות את התובעים.

10. בסעיף 4 לתקנות נקבע כדלקמן:

"האמור בתקנות אלה לא יפגע בזכות נוסע שלא הועלה לטיסה בשל רישום יתר לדחות את הפיצוי לפי התקנות, ולתבוע מן המפעיל את נזקיו לפי כל דין אחר."

11. משמעות האמור הנה, כי אין לחייב את התובעים לקבל את הפיצוי הסטטורי הקבוע בתקנות ו/או כל פיצוי אחר אשר יוצע להם ע"י הנתבעת וכי הנם זכאים לתבוע את נזקיהם גם לפי דין אחר.

12. הנתבעת1 טענה גם  כי על פי סעיף 10 לחוק התובלה האווירית, התש"ם - 1980 (להלן - "החוק"), מוגבלת אחריותה כמוביל.  בסעיף 2 לחוק נקבע כי על תובלה אווירת חלה אמנת וורשה אשר מגבילה את זכות התביעה כמו גם את סכום הפיצוי. 

13. אינני סבור כי כך הם פני הדברים במקרה דנן.

14. סעיף 20 לאמנת ורשה קובע כדלקמן: "לא ישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא הייתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם."

15. הנתבעת 1 ביצעה ביודעין רישום יתר לטיסה, זאת יש להניח מתוך שיקולים כלכלים גרידא. בנסיבות אלה אין לומר כי הנתבעת 1 נקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק. מכאן ברור, כי עליה מוטלת האחריות לנזקיהם של התובעים.

16. יתירה מכך, העובדה כי הנתבעת 1 ביצעה במודע רישום יתר מתוך הנחה כי עדיף לה להתמודד עם בקשת פיצוי של נוסעים על פני מצב בו תאלץ להפסיד מכך שהמטוס ימריא עם מקומות בלתי מאוישים, מטילה עליה את מלוא הסיכון, כי יהיו נוסעים דוגמת התובעים אשר יבקשו לפצותם מעבר לאמור באמנה ובתקנות.

17. אשר על כן, על הנתבעת 1 יהיה לשאת בכל הנזקים שנגרמו לתובעים בשל רישום היתר, ככל שאלה יוכחו על ידם.

18. באשר לטענות שהועלו  בדבר העיכוב בטיסה חזרה ארצה ובשל העובדה כי המזוודה נמסרה באיחור של 3 ימים, צודקת הנתבעת 1 כי פיצוי ככל שיגיע מוגבל בהוראות אמנת וורשה ולכן אין מקום לכל נזק עקיף שאינו מוסדר באמנה.  פיצוי, ככל שיפסק, יהיה בהתאם להוראות האמנה.

דחיית התביעה כנגד הנתבעת 2