1. בפניי תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בסך של 640,987 ש"ח שהצטבר בחשבון הבנק של הנתבעת 1 (
להלן: "החברה"), שהתנהל אצל הבנק התובע (
להלן: "הבנק"). הנתבע 2 (
להלן: "הנתבע") הוא הבעלים של החברה ומי שערב כלפי הבנק לתשלום חובותיה.
2. הנתבעים ביקשו רשות להתגונן, ובאמתחתם מספר טענות הגנה, בהן נדון להלן.
3. הטענה המרכזית של הנתבעים היא שהבנק גרם נזק כבד לחברה, משום שביטל את מסגרת האשראי שלה ביום 1.6.2006 וחדל לכבד שיקים שנמשכו על ידה, דבר שפגע קשות במוניטין של הנתבעים מול הספקים. כל זאת נעשה משיקולי נקמנות גרידא של הבנק, לאחר שהנתבע האשים את הבנק בזיוף חתימתו על גבי מסמך מסויים.
4. העילה המקורית לסכסוך בין הצדדים נעוצה אכן בהאשמתו של הנתבע, לפיה הבנק זייף את חתימתו על גבי מסמך לפיו שיעבד הנתבע לטובת הבנק פקדון בסך 75,000 ש"ח. הנתבע העלה האשמה זו על הכתב ביום 9.11.2005. הבנק דחה מכל וכל את טענות הנתבע, ובמכתב מיום 7.12.2005 הוא הודיע לנתבע כי בנסיבות אלה אין מקום להמשך ניהול חשבונותיו בסניף, והנתבע התבקש להסדיר את סגירת החשבון.
5. ספק רב בעיני אם היה בסיס חוקי לצעדו זה של הבנק, גם אם אצא מתוך הנחה כי טענת הזיוף לא היתה מבוססת, אך מכל מקום, אין צורך להרחיב על כך את הדיבור גם משום שהנתבע הסכים לסיים את פעילותו בבנק וגם משום שלא הועלתה מצידו טענה בענין חוקיות מהלכו של הבנק.
6. ביום 4.5.2006 הודיע הבנק לנתבעים כי בכוונתו לבטל את מסגרת האשראי בחשבון החברה החל מיום 1.6.2006 וביקש כי עד למועד זה לא תיוותר יתרת חובה בחשבון (מוצג ת/1). בעקבות הודעה זו, פנו הנתבעים אל הבנק במכתב מיום 13.5.2006, והודיעו כי דרוש להם פרק זמן של שלושה חודשים נוספים כדי לסיים את פעילותם בבנק ולסלק את חובם באופן חלקי (מוצג ת/2). הבנק נעתר לבקשת הנתבעים, וביום 18.7.2006 אף הודיע ב"כ הבנק לב"כ הנתבעים כי מסגרת האשראי תיוותר על כנה עד ליום 1.9.2006, ואף תוגדל מסכום של 450,000 ש"ח ותעמוד על סך של 550,000 ש"ח, והכל כדי להקל את תהליך ההפרדות. עם זאת, ב"כ הבנק הבהיר באותו מכתב כי הבנק לא יכבד כל חריגה מעבר לסכום זה (ראה נספח ה' לתביעה).
7. עיון בדפי החשבון מוצג ת/3 מגלה כי הבנק עמד בדיבורו. הבנק כיבד את כל השיקים שנמשכו על החשבון בתחום המסגרת המאושרת גם לאחר יום 1.6.2006. השיק הראשון חולל באי פרעון ביום 11.7.2006, אך סיבת החילול היתה שבאותה עת עמד החשבון ביתרת חובה של 567,395 ש"ח, משמע, מעבר למסגרת האשראי המאושרת על ידי הבנק. מכאן ואילך חוללו שיקים נוספים מאותה סיבה ממש, ובסופו של דבר החשבון הוגבל. אין איפוא ממש בטענת הנתבעים כאילו השיקים חוללו מחמת ביטול מסגרת האשראי.
8. בהקשר זה נזכיר את הוראתו של בנק ישראל לפיה החל מיום 1.7.2006 נאסר על הבנקים לאפשר חריגה אל מעבר למסגרת האשראי המאושרת, כך שבנסיבות אלה הבנק לא היה רק רשאי, אלא אף חייב שלא לכבד את השיקים שנמשכו תוך חריגה ממסגרת האשראי המאושרת. הודעה על הוראה זו של בנק ישראל פורסמה ברבים מספר חודשים לפני כניסתה לתוקף, כך שהנתבעים ידעו ולכל הפחות היו צריכים לדעת עליה.
9. טוען ב"כ הנתבעים כי בנסיבות אלה, מצבת הבטחונות איפשרה הגדלה של מסגרת האשראי ולכן הבנק צריך היה להגדיל את מסגרת האשראי ובכך לאפשר את כיבוד השיקים שחרגו מן המסגרת המאושרת. אין בידי לקבל טענה זו. מדובר בחשבון שהיה מצוי בתהליך של סגירה, חודשים רבים לאחר שהבנק הודיע לנתבעים כי יש לסגור את החשבון. אם בימים כתיקונם לא מוטלת על תאגיד בנקאי חובת ליתן אשראי ללקוח (ראה ס' 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981, הקובע כי "
אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח"), קל וחומר שהבנק לא היה חייב להגדיל את מסגרת האשראי בחשבון העומד בתהליך של סגירה, מה גם שלא באה כל בקשה של הנתבעים להגדלה כאמור. יצויין כי מסגרת האשראי הרשמית קודם להודעת הבנק מיום 18.7.2006 היתה אפילו נמוכה יותר- 450,000 ש"ח בלבד- כך שהנתבעים לא יכלו לפתח אינטרס ציפיות ממשי לכך שהבנק יכבד משיכות מן החשבון כאשר זה עמד ביתרת חובה העולה על 550,000 ש"ח. העובדה שבעבר הבנק העלים עין מן החריגה מהמסגרת, אינה מועילה לנתבעים, הן בשים לב להרעת היחסים בינם לבין הבנק, הן בשים לב למכתבו של ב"כ הבנק שהודיע מראש כי לא תותר חריגה מעבר למסגרת המוסכמת, והן לנוכח הוראתו של בנק ישראל.
10. מכאן נובעת המסקנה שבין אם הבנק היה רשאי לדרוש מהנתבעים לסגור את החשבון ובין אם לאו, הגבלתו של החשבון והנזק התדמיתי שנגרם לנתבעים, נובעים אך ורק מן העובדה שבחשבון נוצרה חריגה אל מעבר למסגרת האשראי המאושרת והמוגדלת, בנסיבות שבהן הבנק היה רשאי ואף חייב שלא לכבד שיקים וחיובים שנמשכו על החשבון. במילים אחרות, אין כל קשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין החלטתו של הבנק לסיים את קשריו העסקיים עם הנתבעים, שכן בכל מקרה, הבנק לא היה חייב ליתן לנתבעים מסגרת אשראי גדולה מזו שקיבלו בפועל, וגם אין ראיה כי התבקש להגדיל את המסגרת.
11. טענה נוספת שהעלו הנתבעים נגד הבנק היא שהבנק סירב לשחרר בטחונות לטובתו של בנק אחר. גם טענה זו דינה להדחות, משום שהיא לא פורטה כנדרש ומשום שלגופו של ענין הבנק רשאי היה לדרוש כי יוותרו בחשבון בטחונות הולמים עד לסילוק החוב כלפיו. נזכיר בהקשר זה כי הבנק ביקש מהנתבע, בטרם פרץ הסכסוך, כי ישעבד לטובתו פקדון בסך 270,000 ש"ח אלא שהנתבע סירב לכך. מכאן שענין הצורך בתוספת בטחונות עמד על הפרק עוד לפני פרוץ הסכסוך, ואין מדובר בגחמה של הבנק שבאה לנגח את הנתבע רק בעקבות טענת הזיוף שהעלה.
12. הנתבעים טענו גם כי הבנק נהג בחוסר תום לב בכך שלא מימש משכון שיש לו על נכסים כספיים של הנתבעים ובכך העמיס עליהם הוצאות משפטיות שלא לצורך. גם טענה זו אינה יכולה להתקבל משום שלא כומת הנזק שנגרם לנתבעים בגין כך, ומכל מקום, יש להעדיף כענין שבמדיניות הבאת הענין להכרעתו של בית המשפט במקום עשיית דין עצמי על ידי הבנק, גם אם הוא רשאי לממש משכון בלא לפנות לבית המשפט.
13. אשר על כן, הבקשה נדחית. הבנק רשאי ליטול פסק דין כמבוקש בכתב התביעה.
14.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום י"א בטבת, תשס"ז (1 בינואר 2007) בהעדר
הצדדים הנ"ל.
__________________
חגי ברנר, שופט