1. בפניי תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בסך 78,758 ש"ח שהצטבר בחשבונו של הנתבע אצל הבנק התובע (
להלן: "הבנק").
2. הנתבע טוען בבקשת הרשות להתגונן כי הבנק העמיד אשראי שהעניק לו בעבר לפרעון מיידי בלא כל התראה ואף הגיש את התביעה בלא כל התראה מוקדמת. בגין כך נגרמו לנתבע נזקים וחיובי יתר אותם הוא מבקש לקזז מהתביעה.
3. טענתו של הנתבע אינה יכולה להתקבל. ממסמכים שצירף הבנק לתגובתו לבקשת הנתבע להגיש תצהיר משלים, עולה כי הבנק שלח לנתבע לא פחות מאשר חמש הודעות בדבר חובו, תוך דרישות חוזרות ונשנות מהנתבע לפרען. הודעה ראשונה היא מיום 10.8.2004; הודעה שניה היא מיום 27.1.2005; הודעה שלישית היא מיום 31.1.2005 כאשר הבנק גם הודיע כי אם החוב לא יסולק בתוך 7 ימים, הענין יועבר לטיפול משפטי; הודעה רביעית היא מיום 8.5.2005 בצירוף אזהרה נוספת בדבר כוונתו של הבנק להעביר את החוב לטיפול משפטי; לבסוף, ביום 8.8.2005 נשלח לנתבע מכתב התראה מאת בא כוחו של הבנק. התביעה הוגשה בסופו של דבר ביום 9.10.2005.
הנתבע נשאל בחקירתו האם קיבל את מכתבי ההתראה שנשלחו אליו, אך השיב פעם אחר פעם "
לא זוכר" (ראה ע' 5-6 לפרוטוקול). תשובה זו מדברת בעד עצמה, בשים לב לעובדה שהנתבע אישר כי לא שינה את כתובת מגוריו בשנים 2003-2005 (ע' 6 לפרוטוקול). הדבר הגיע כדי אבסורד ממש כאשר הנתבע טען כי אינו זוכר היכן בדיוק קיבל לידיו את כתב התביעה. הרי מדובר בארוע טראומטי, שהתרחש לפני זמן לא רב, וכל אדם בר דעת אמור לזכור היכן קיבל לידיו את כתב התביעה.
אני ער לטענתו של ב"כ הנתבע כאילו הנתבע העיד תחת מצב של לחץ נפשי, היה מבולבל, וגם לא הבין את השאלות שנשאל, אך התרשמותי אינה כזו. בהחלט ייתכן כי תשובותיו המגומגמות והמהוססות של הנתבע נבעו מן העובדה שלא היה כל קשר בין האמור בתצהירו לבין העובדות כהווייתן. בסופו של דבר, הוא נשאל שאלות פשוטות, ולא היה אמור להיות כל קושי ליתן עליהן תשובות.
זאת ועוד, גם אם הייתי מניח כי הנתבע לא קיבל הודעה על העמדת חובו לפרעון מיידי, הרי שאין בפיו של הנתבע כל טענה כאילו באותה עת חשבונו היה מצוי בתחום מסגרת האשראי. אין גם טענה אמיתית של הנתבע כאילו הבנק לא היה רשאי לדרוש את פרעונו המיידי של החוב, ופשיטא שהבנק רשאי היה לדרוש את פרעון חובו של הנתבע, לאחר שהנתבע חדל מלפרוע את החזרי ההלוואה (ראה ס' 13 להסכם ההלוואה). הטענה היא שהדבר נעשה בלא הודעה מוקדמת, דבר שגרם לנתבע נזק. מעבר לעובדה שטענה זו הופרכה באמצעות הצגת מכתבי הבנק, הנתבע אינו מפרט מהו שיעורו המדוייק של הנזק שנגרם לו מחמת כך. טענתו כאילו נאלץ לשלם לעורך דינו שכר טרחה בסך 10,000 ש"ח אינה יכולה להוות טענת קיזוז ראוייה. הנתבע יכול היה לחסוך מעצמו הוצאה זו אלמלא בחר לנסות ולהתחמק מתשלום החוב. טענתו של הנתבע כי אילו היה מקבל מכתב התראה בטרם הגשת התביעה היה מגיע להסדר עם הבנק, נסתרת מניה וביה לנוכח התנהגותו הנוכחית, כאשר הנתבע מנסה לנהל הגנה גם כאשר אין בפיו כל טענות הגנה של ממש. זאת ועוד, אני מתקשה לקבל תלונה בענין העמדת הלוואה לפרעון מיידי ממי שלא טורח לפרוע את תשלומי ההלוואה כסדרם, כמו במקרה דנן. הנתבע אינו טוען כי פרע את תשלומי ההלוואה כסדרם (ע' 7 לפרוטוקול) אלא לדבריו "
הפקדתי לא מזמן, לא זוכר בדיוק ...
לא זוכר את הסכום" (ע' 7 לפרוטוקול). על כך יש להעיר כי הסכם הלוואה אינו "תוכנית כבקשתך", כאשר הלווה פורע את תשלומי ההלוואה מתי שנוח לו ובסכומים הנוחים לו, ולא במועד שנקבע בהסכם ההלוואה.
4. הנתבע מתלונן על כך שהבנק סירב לגלות לו מסמכים שהיו דרושים לו לשם הכנת הגנתו. לענין זה הוא מפנה לרשימה שהכין מומחה לבדיקת חשבונות בנקים שנשכר על ידו. עיינתי ברשימה זו. מדובר ברשימה גורפת של מסמכים, מאז יום פתיחת החשבון בשנת 1999, ונקל להתרשם כי עסקינן ברשימה סטנדרטית מבית מדרשו של המומחה, שאינה קשורה בהכרח לנסיבות הספציפיות של התיק הנוכחי. ברי כי לא לרשימה כזו כיוון כב' השופט ש' לוין בפסק הדין המנחה רע"א 3545/90
בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אפ. אר. למימון
תק-על 90(3), 1111, כאשר קבע כי:
"
הלקוח יוכל לבקש מהבנק עם קבלת כתב התביעה (ורצוי עוד לפני כן) שתדפיסי החשבונות האמורים, המתייחסים
לאותה תקופה סבירה הדרושה ימסרו לו, או הוא יוכל לבקש לעיין בספרי הבנק ולצלמם. אם הבנק לא ייענה לו,
ללא צידוק סביר, לא יתקשה הלקוח לקבל רשות להתגונן על מנת להטיל עלה בנק להוכיח באופן דווקני את תביעתו או לברר את החשבונות ולקבל את העתקיהם במסגרת קדם משפט." (הדגשות אינן במקור)
לטעמי אין להשלים עם מצב בו גילוי המסמכים יהפוך בידי בעל דין מאמצעי למטרה העומדת בפני עצמה, כאשר הכוונה הברורה היא להתיש את הצד שכנגד ולהמאיס עליו את ההליך של תביעה בסדר דין מקוצר. על דרישה כזו ניתן לומר שאין לה צידוק סביר, כפי שנדרש בפרשת
אפ. אר.
הנ"ל. אכן, כל מקרה ונסיבותיו, אך במקרה דנן ברי מקריאת תצהירו של הנתבע שאין לו כל טענה אמיתית בדבר מצב חשבונו, וכל מטרתו היא לנסות ולמצוא יש מאין טענות שכאלה, באמצעות חוות דעתו של מומחה. נזכיר כי לא הרי הליך גילוי המסמכים בתיק העיקרי, היה ותינתן לנתבעים רשות להתגונן, כהרי הליך גילוי המסמכים במסגרת הליך של מתן רשות להתגונן. הליך של גילוי מסמכים מוקדם בשלב בו טרם ניתנה רשות להגן, נועד בראש ובראשונה על מנת שהנתבע יוכל להבין כיצד חושב סכום התביעה נגדו, ואין הוא מהווה תחליף להליך גילוי מסמכים היה ותינתן רשות להגן. ראה פסק דינו של כב' השופט אילן שילה בתיק בש"א (ת"א) 14218/03
בנק הפועלים בע"מ נ' עזבון המנוח הבי ז"ל
:
"
הפתרון שהציע השופט ד"ר לוין, ושהתקבל בפסיקת בית המשפט העליון לאחר מכן (ע"א 688/89 הילולים [אריזה ושיווק] בע"מ נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה [3] 188 מפי השופט מלץ; ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ. עירית חולון, פ"ד נג [1] 390 מפי השופטת שטרסברג כהן) איננו מקדים את הליך גילוי המסמכים ואיננו תחליף לו. גילוי מסמכים ועיון בהם נותרו הליכים שיידונו בקדם משפט ולאחר מתן רשות להתגונן. הנתבע אינו זכאי בשלב מוקדם זה שלפני בקשת רשות להתגונן אלא לקבל מסמכים מסוימים שיש בהם כדי להסביר את דרך חישוב סכום התביעה וכן מסמכים מיוחדים אחרים, שלכל אחד מהם על הנתבע לפרש את הרלבנטיות שלו ואת הצורך בו, ולשכנע את בית המשפט בקושי שהוא ניצב לפניו בבואו לבקש רשות להתגונן מבלי שהוא יכול לעיין באותו מסמך."
על כן, אין די בעצם הגשת דרישה גורפת לגילוי מסמכים, ויש לפרט לגבי כל מסמך ומסמך מדוע הוא נדרש באמת ובתמים לצורך בדיקת סכום התביעה. בנוסף, יש להראות כי המסמכים הדרושים אכן אינם מצויים בידי הנתבע, שכן תכלית הגילוי אינה להכביד על התובע ולהתישו, אלא לאפשר לנתבע לכלכל את הגנתו. הנתבע למעשה אינו יודע האם אכן נפל רבב באופן פעילותו של התובע בחשבון נשוא התביעה, והוא בבחינת מי ששולח את לחמו על פני המים בהעלאת דרישה גורפת ובלתי סבירה על פניה לקבלת מסמכים רבים מאוד, מאז נפתח החשבון.
לכל אלה יש להוסיף את העובדה המכרעת, והיא, שבסופו של דבר הסכים הבנק לגלות מסמכים לנתבע, אך התנה את הגילוי בתשלום עלויות האיחזור בסך 2,000 ש"ח. הנתבע החליט שסכום זה גבוה מדי, וסרב לשלמו. בית המשפט אינו יכול לקבוע האם אכן מדובר בסכום מופרז אם לאו, שכן לא ברור בכמה מסמכים מדובר ולא ברור מה היה תעריף הגילוי שנדרש על ידי הבנק.
עוד נציין כי כעולה מדפי החשבון שהבנק צירף לתגובתו, במקרה דנן המקור העיקרי לחוב הנתבע הוא בהלוואות פריסה שהועמדו לרשותו של הנתבע בחודש ספטמבר 2004. ההלוואה הראשונה בסך 15,000 ש"ח נפרעה באמצעות חיוב חשבון העו"ש ביום 26.12.2004 וההלוואה השניה, שעמדה במקור על סך 55,000 ש"ח ונועדה לפריסת חובו של הנתבע, הועמדה לפרעון מיידי ביום 14.9.2005. על כן, הדרישה לגילוי מסמכים היתה צריכה להיות מצומצמת עד מאוד, ולא היתה כל הצדקה לדרישה גורפת כפי שהוצגה בפועל.
הנתבע מפנה לפסק דינו של כב' השופט אזר ז"ל, בת.א. 1721/03, שם נקבע כי אין פסול בכך שהדרישה לגילוי כוללת מסמכים רבים ומגוונים, אלא שאין הנדון דומה לראיה: כב' השופט אזר ז"ל ציין כי "
תביעה בהיקף של 4 מליון ש"ח מחייבת, מטבע הדברים, בדיקה קפדנית מצד הנתבעים של כל המסמכים המובילים להשתלשלות החוב הנ"ל". שם גם היה מדובר בחשבון עסקי שמן הסתם בוצעו בו פעולות שונות ומגוונות. במקרה שבפנינו מדובר בחוב של כ- 78,000 ש"ח, בחשבון פרטי, שיסודו בעיקר בשתי הלוואות שלא נפרעו, ואשר נלקחו זמן קצר לפני הגשת התביעה.
5. הנתבע טוען כי אין מקום לחייבו בריבית החריגה בה חוייב בפועל. אין בידי לקבל טענה זו. הנתבע אינו מראה מה פסול יש בריבית אותה הוא נדרש לשלם- שיעור של 17.7% לשנה. עסקינן בריבית פיגורים בגין חוב שלא נפרע ולא בריבית הרגילה. בהסכם ההלוואה הוסכם באופן מפורש כי ריבית הפיגורים שתחול על הנתבע הינה 18.3%, כך שבפועל הוא נתבע כיום לשלם ריבית נמוכה מזו המוסכמת. השאלה האם תנייה חוזית המאפשרת לבנק לשנות את שיעור הריבית באופן חד צדדי היא בבחינת תנאי מקפח בחוזה אחיד, כלל אינה מתעוררת מקום שהנתבע נדרש לשלם ריבית הנמוכה מזו שנקבעה באופן מפורש בהסכמי ההלוואה עליהם חתם.
6. בענין אחד הדין עם הנתבע. התובע עותר לכך שבפסק הדין ייקבע כי שיעור הריבית ישתנה בהתאם לשינויים שיחולו אצל הבנק, ואישור פקיד הבנק ישמש ראייה מכרעת בענין זה. לבקשה כזו לא ניתן להסכים. בבר"ע (ירושלים) 182/04
רחמים עוזי נ' בנק הפועלים
תק-מח 2004(2), 130 ,עמ' 133 נקבע בהקשר לכך:
"
כאן המקום להעיר שבפסק הדין נקבע שיעור הריבית, תוך התליית שיעוריה ומועדיה ושינויים "בכל פעם שישתנו אצל התובע". קביעה זו מעוררת אי נוחות. בית המשפט מאפשר לתובע לשנות חלקים אופרטיביים של פסק הדין מפעם לפעם, וסומך שינוי כזה על "תצהיר של פקיד מוסמך של התובע". ספק אם דרך כזו היא דרך ראויה. סכומי הריבית הנפסקים בצורה זו נושאים, לא פעם, אופי של פיצוי מוסכם. פיצוי כזה טעון תמיד עיון ובקרה. יש לבחון כי מדובר בפיצוי סביר, שאותו הצדדים יכלו לראות מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. יש להימנע מכל תרומה להוראות ריבית אשר נושאות אופי של הרתעה, ושאין מאחוריהן יסוד כלכלי מוצק, המלמד שאכן אי קיום החיוב במועד יכול היה להסב לבנקים נזק בשיעור המצדיק קביעת ריבית בשיעורים ניכרים. קשה להניח כי ניתן לאמץ את הריביות אשר הבנקים קובעים, מידי פעם, בלא בחינה ודרישה בעת מתן פסק הדין, באופן שהריבית תקבע לאורך זמן, ולכל היותר ניתן יהיה להפחיתה אם יופחתו שיעוריה אצל הבנק."
אכן, הדבר עלול ליצור קושי, שכן ייתכן מצב בו חייבים נגדם לא הוגשה תביעה ישלמו ריבית פיגורים גבוהה יותר מאשר חייב סרבן שנגדו ניתן פסק דין, אשר יזכה ל"הקפאה" של שיעור ריבית הפיגורים. מאידך, בית המשפט אינו אמור להאציל את סמכותו לקביעת שיעור הריבית שתחול על החוב לאחר מתן פסק הדין, לידי פקידי הבנק.
7. סיכומו של דבר, הבקשה נדחית והבנק רשאי ליטול פסק דין כמבוקש בכתב התביעה, בסייג אחד, והוא, שהריבית שיישא החוב נשוא פסק הדין תהא בשיעור קבוע של 17.7% לשנה, והיא תתרבה כל שלושה חודשים ותצטרף אל הקרן בתום כל רבעון.