החלטה בתיק א 51181/05

1. המשיבה הייתה דיירת מוגנת בדירה ברח' מנדלשטם 29 בתל אביב (להלן ," המושכר") והמבקש הינו בעליה.
2. בשנת 2003 עברה המשיבה להתגורר בבית אבות. באותה עת, הגיש המבקש תביעת פינוי, בעילה של נטישת המושכר, אי תשלום דמי שכירות לשלשה חודשים ואי תשלום חשבונות שוטפים.
3. כנגד המשיבה ניתן פסק דין לפינוי המושכר והחזרת החזקה בו , למבקש.
4. המשיבה הגישה תביעה לתשלום של 50,000$ , סכום עליו הוסכם כתמורה בגין זכויותיה, סכום של 10,000 $ שנקבעו כסנקציה בגין הפרת ההסכם וסכום נוסף כפיצוי בגין מיטלטליה שניזוקו ונעלמו בעת הפינוי.
5. הבקשה המונחת לפני עתה, הינה למחיקתה של תביעה זו על הסף.

     טענות הצדדים:

6. המבקש טוען כי משניתן כנגד המשיבה פסק דין לפינוי, בהעדר הגנה, איבדה המשיבה את זכותה לטעון לדמי פינוי מוסכמים. עוד נטען כי משחלפו שלש שנים מיום הפינוי ועד ליום הגשת התביעה, התיישנה התביעה כמשמעה בסעיף 92 לחוק הגנת הדייר תשל"ב- 1972.
7. המשיבה אינה עותרת לביטול פסק הדין שכן הינה מסכימה לתוצאתו, דהינו, פינוי המושכר. לטענתה, הסכימה לפינוי, בכפוף להבטחת המבקש, לתשלום דמי הפינוי ובכפוף להתחייבותו לתשלום של 10,000 $- אם יופר ההסכם. המשיבה טענה בכתב התביעה כי נכרת הסכם בין הצדדים, אך משדרשתי כי תצרף ההסכם, הוגשה לפני טיוטה, אשר הועברה על ידי בא כוחה דאז למבקש, ואשר לא נחתמה על ידי האחרון.
8. הנני דוחה הבקשה.  לא מצאתי כי המבקש שלל באופן מפורש את טענתה של המשיבה כי נוהל עימו מו"מ וכי הסכים לתשלום דמי הפינוי.
9. עוד אינני מקבלת  את הטענה, כי פסק דין שניתן במעמד צד אחד ובהעדר הגנה, יוצר כלפי המשיבה מניעות והשתק מפני  הוכחת זכותה החוזית, ככל שקיימת כזו, על פי חוזה שנכרת בין הצדדים, גם אם לא הועלה על הכתב.
10. זאת ועוד, המבקשת טוענת כי הסתמכה על הבטחה זו בעת שעזבה את המושכר ועברה להתגורר בבית האבות. אם אמנם אילו הם פני הדברים, גם עילת הנטישה, כפי שנטענה, איננה עומדת למבקש.
11. המבקש מסתמך על סעיף 92 לחוק הגנת הדייר. אינני מקבלת הטענה. הסעיף מצוי בפרק העוסק בדייר יוצא המציע דייר במקומו. סעיפים 87-90 המצויים בפרק זה קובעים את חובת התשלום ומועדיו, בין שבעל הבית מסכים ובין שהינו חולק על הדייר המוצע ו/או על גובה דמי המפתח הנדרשים.
12. סעיף 91 קובע כדלקמן: " לא פינה הדייר היוצא את המושכר כאמור בס' 87-90, ישמש דבר זה עילה למתן פסק דין של פינוי מאת בית המשפט נגד הדייר היוצא, ובלבד שלא יבוצע פסק הדין אלא לאחר שבעל הבית שילם לדייר היוצא את חלקו בדמי המפתח או השלישו לזכותו."
13. סעיף 92, הקובע תקופת התיישנות של תובענה לתשלום דמי מפתח או לפינוי לתקופה של שנה אחת, מתייחס לסעיפים דלעיל.
14. פסק הדין שניתן בהעדר הגנה בשנת 2003, עילתו שונה וסותרת את האמור באותו סעיף. הכיצד יכול בעל הבית להסתמך על טענת ההתיישנות הספציפית, כשלא שילם לדייר היוצא ולא השליש דמי המפתח לזכותו?
15. לשיטתו של המבקש, הואיל ונשללו זכויותיה של המשיבה כדיירת מוגנת, מכוח פסק הדין, מנועה היא מלהעלות טענות לזכאות מכיוון " שכל טענה שתטען התובעת בדבר זכאותה לדמי מפתח, מטבעה, יכולה לבוא אך ורק מתוך מעמד של דייר מוגן ובמחלוקת על עילות הפינוי שעל פיהן ניתן פסק הדין..כך מחד, מקבלת התובעת את פסה"ד ולפיכך את עילותיו (שאף לגביהן לא הועלתה כל מחלוקת מבחינתה, קרי כי כנגד התובעת קיים פסה"ד לפינוי בשל נטישה והפרת תנאי הסכם), מאידך מבקשת התובעת כי תתקבל טענתה ההפוכה לחלוטין, כי הפינוי נעשה מכוח הסכם!לעולם פינוי יכול ויעשה או על פי דין או על פי הסכם ואין התובעת רשאית להודות מחד כי פונתה על פי דין ומאידך לטעון כי פונתה מכוח הסכם."
16. אין דעתי כדעתו, שהרי יכולה המשיבה להוכיח קיומו של חוזה שנכרת בעל פה בין הצדדים, עליו הסתמכה, ולשלול טענותיו אלו.
17. " כלל הוא כי מחיקה על הסף של תביעה היא אמצעי קיצוני הננקט רק מקום שאין אפשרות, ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש, ומושכלות ראשונים הם כי אין להכריע בגורל תביעה בעודה באיבה אלא אם ברור על פניו כי אין לה כל סיכוי להתקבל" (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פד"י מ(2) 668, 671; ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פד"י לז(4) 721; ע"א 590/74 חירם לנדאו, עבודות עפר נ' פיתוח מקורות מים, פד"י כט(2) 141; זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 7, תשנ"ה, עמ' 387; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 2005, עמ' 159)(רעא 05 / 751 החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נ' "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ [פדאור (לא פורסם) 05 (20) 560], עמוד 3).
18. בענינינו, משלא נשללה טענת ההתחייבות, אין לומר כי אין למשיבה כל סיכוי בתביעתה ולפיכך הנני דוחה את הבקשה.