החלטה בתיק א 50411/05

1. בפני בקשת התובע להתיר לו להוסיף ראיה נוספת לאחר תום שמיעת הראיות.

2. בתיק  מתנהלת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, כנטען על ידו, ביום 8.7.03, עקב נשיכת כלב במושב רמות נפתלי. לטענת התובע כלבו של הנתבע 1 (להלן: " הנתבע"), המבוטח באחריות כלפי צד שלישי על ידי הנתבעת 2,  הוא זה שנשכו. הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה כי כלבו של הנתבע הוא זה שנשך את התובע וטענו כי במושב רמות נפתלי יש כלבים רבים. גם בתחשיב הנזק מטעם הנתבעים הוכחשה הטענה כי כלבו של הנתבע הוא זה שנשך את התובע וגם בתצהיר הנתבע. בתיק נשמעו ראיות ביום 20.5.08 והתיק נקבע לסיכומים.

3. ביום 11.6.08 הגיש התובע בקשה לצירוף ראיה נוספת. הראיה היא אישור משרד הבריאות על כך שכלבו של הנתבע הושם בהסגר לאחר האירוע, אישור שהתבקש והתקבל לאחר מועד שמיעת הראיות. האישור לא צורף. נטען כי התובע הופתע מעדותו של התובע במהלך הדיון, על פיה כלבו  אינו הכלב שנשך, ולכן לאחר הדיון פנה למשרד הבריאות וקיבל אישור כי הכלב הושם בהסגר לאחר האירוע. נטען כי הראיה דרושה לצורך ברור האמת ולכן ניתן לחרוג מסדרי הדין. 

4. הנתבעים מתנגדים לבקשה. לטענתם, עמדתם על פיה לא כלבו של הנתבע הוא שנשך התובע הובהרה מפורשות עוד בכתב ההגנה ולאורך כל ההליך המשפטי. נטען כי השאלה אם הכלב הושם בהסגר אם לאו אינה פלוגתא בתביעה, כי שאלת ההסגרה לא עלתה במסגרת כתב התביעה וגם אין רלוונטיות לשאלה אם הכלב נשך אם לאו. נטען כי אם נטענה טענת נשיכה הווטרינר העירוני רשאי לשים הכלב בהסגר, גם אם לא נשך. בכל מקרה, הנתבעים מכחישים כי הכלב הושם בהסגר כלשהו לאחר האירוע וכי אם קיים מסמך בעניין הוא מהווה עדות  מפי השמועה ואיננו קביל. נטען כי לא הובא טעם משכנע  לאי הבאת הראיה במועד והטענה כי התובע הופתע מעדות הנתבע היא טענת סרק. נטען כי התובע נקט בחוסר מעש ומחדל משך כחמש שנים, כי קבלת הבקשה תצריך חקירת עורך המסמך וכי אין להתיר שמיעת הראיות מחדש ועריכת "מקצה שיפורים".

5. תקנה 158(א)(1) ל תקנות סדר הדין האזרחי , תשמ"ד - 1984 דנה באפשרות להביא ראיות מפריכות על ידי בעל הדין שהחל להביא ראיות. עם זאת, ראיות שיכול היה אותו צד  להביא מלכתחילה ולא כתוצאה ישירה מעדויות בלתי צפויות ומפתיעות של הצד האחר - אינן נכנסות כלל להגדרת ראיות מפריכות ומדובר, למעשה, בבקשה להביא ראיה נוספת באיחור. ראה: י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 507- 509. 

6. בענייננו - השאלה  אם כלבו של הנתבע הושם בהסגר אם לאו לא עלתה כתוצאה מעדות בלתי צפויה או מפתיעה של הנתבע.  הנתבע כלל לא נשאל על כך והנושא לא עלה כלל במהלך שמיעת הראיות. הנתבע טען עוד בראשית ההליך ולכל אורך הדרך כי כלבו לא נשך את התובע. התובע ידע זאת ועדותו של הנתבע לא הייתה מפתיעה או בלתי צפויה בעניין זה. אם התובע סבור כי לשאלת ההשמה בהסגר יש רלוונטיות וחשיבות לצורך הדיון בשאלה שבמחלוקת, היא שאלת זהות הכלב שנשך, היה עליו לטעון עובדה זו ולדאוג להביא ראיות להוכחתה במועדים שנקבעו להבאת הראיות. ראיה בדבר הסגרת הכלב אינה  ראיה מפריכה. מדובר, אם כן,  בבקשה להביא ראיה נוספת - באיחור.

7. לבית המשפט קיימת סמכות, מכוח סמכותו הטבועה, להתיר לבעל דין להביא ראיה נוספת באיחור, תוך סטייה מסדרי הדין:

"ככלל, ניהולו התקין של ההליך הדיוני אכן מחייב כי בית המשפט ישמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות, ובכללם העיקרון שלפיו אין להגיש ראיות חדשות לאחר שהסתיים שלב ההוכחות. על הצדדים, ככלל, מוטלת החובה הדיונית להגיש את ראיותיהם "כחבילה אחת", כך שבסיומו של שלב ההוכחות יוכל בית המשפט לפסוק בתובענה ולהביא את ההתדיינות לסיומה ...עם זאת עקרון זה מפנה את מקומו כאשר בית המשפט רואה כי הגשתה של ראיה נוספת דרושה לשם בירור האמת, וכי יש בה כדי לסייע לו לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין. אכן, בית המשפט עשוי להיעתר לבקשה להגשת ראיה נוספת אף כאשר אי - הגשתה במועד נובע ממחדלו של בעל דין ובנסיבות מסוימות, אף כאשר הגשתה מתבקשת בשלב הערעור"

            רע"א 1297/01 מיכאלוביץ נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד נה(4) 577.

            וכן :

"כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור וחייב להגישן "בחבילה אחת"- כך, ולא בתפזורת, זעיר שם וזעיר שם...אכן "כאשר, מטעמים סבירים והוגנים מבקש בעל הדין לתקן את הפגימה שפגם בשלב הראשון של פרשתו הוא, מן הראוי שבית המשפט יענה לו"...אך הנטל הוא, כמובן, על המבקש לסטות מן הסדרים הקבועים, לשכנע את בית המשפט כי יכול הוא לגדור עצמו ביוצא זה כלל. לעניין זה ייתן בית המשפט את דעתו לאופי הראיה  הנוספת, כגון אם הייתה ראיה "טכנית" ופשוטה...גורם אחר שעשוי להשפיע הוא השלב אליו הגיע המשפט...כן יינתן משקל לשיקול, אם יכול היה בעל הדין להביא את הראיות בשלב קודם, ומה טעם שלא הובאו בזמן הראוי..."

ע"א 579/90 רוזין נ' בן - נון, פ"ד מו(3) 738. ראה גם : זוסמן, שם , עמ' 509-510; בר"ע (חי) 1266/05  ויטלר נ' פסגות זכרון (24.11.05); בש"א (י-ם) 632/06 לוי נ' קופ"ח לאומית (20.7.06).

8. ומה בענייננו?  לאחר ששקלתי כלל השיקולים הרלוונטיים  הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי מדובר בפנינו במקרה מיוחד וחריג, בו יש  הצדקה לסטות מסדרי הדין הרגילים, על פיהם התובע מגיש את ראיותיו ב"חבילה אחת" לפני ראיות ההגנה. אין מדובר בראיה אותה התובע לא יכול היה להגיש במועד מסיבה אובייקטיבית כלשהי. אין מדובר בשאלה חדשה שבמחלוקת, אין מדובר  בעובדה או טענה חדשה אשר התגלו רק לאחרונה. התובע ידע כי עליו להוכיח כי הכלב שנשך אותו הוא כלבו של הנתבע וכי זו השאלה שבמחלוקת. הוא רשאי היה להגיש כל ראיה בעניין זה כראות עיניו על מנת להוכיח טענותיו, אך הכול במסגרת הגשת ראיותיו ובחבילה אחת. עד היום לא סבר כי ראיה בדבר השמת הכלב בהסגר חשובה לצורך הוכחת טענותיו והוא אף לא העלה השאלה במסגרת חקירת הנתבע. קבלת הבקשה להמציא ראיה נוספת כעת, לאחר שתמה שמיעת הראיות והתיק נמצא בשלב הסיכומים, תפר את האיזון הראוי בין זכויותיהם הדיוניות של הצדדים ותפגע ביעילות הדיון,  הכול בהעדר הצדקה של ממש.  מעבר לכך, לטעמי, אין מדובר בראיה בעלת רלוונטיות ומשקל לצורך הוכחת התביעה, אשר אי צרופה יפגע פגיעה של ממש בברור האמת. הנתבע אישר כי  התובע התלונן על כך שכלבו נשך אותו, ויתכן שעקב התלונה אכן הושם הכלב בהסגר. העובדה שהכלב הושם בהסגר אינה מלמדת דווקא על כך שהייתה נשיכה אלא על כך שהייתה תלונה. דבר התלונה, כאמור, אינו שנוי במחלוקת. אי צרוף הראיה לא יפגע בתובע פגיעה משמעותית, לעומת פגיעה בנתבעים וביעילות הדיון, שהרי אם תצורף הראיה, יהיו זכאים הנתבעים לפתוח שוב את שלב שמיעת הראיות.

9. לאור כך אני דוחה את הבקשה. הוצאות הבקשה ידונו בסיום ההליך.

5129371\

54678313

5129371

ניתנה היום, ‏כ' סיון תשס"ח, ‏23 יוני 2008בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק ההחלטה לב"כ הצדדים.