החלטה בתיק א 44996/05

בפניי תביעה של המוסד לביטוח לאומי כנגד חברות ביטוח בדרישה להשיב תגמולי סיעוד ששולמו על פי הטענה בגין תאונת דרכים.

הנתבעות הגישו בקשה למתן רשות להתגונן והצדדים הסכימו להגיש סיכומים בשאלות המשפטיות העולות בתיק זה.

התביעה הוגשה על יסוד הסכם מיום 1.1.1979, ביחס אליו אין מחלוקת הקובע כי:

"סעיף 3: שילם או משלם המוסד - על פי הוראת החוק - גמלאות לנפגע בתאונות דרכים (להלן - התביעה), והחברה אחראית - על פי הוראות הדין לרבות חוק הפיצויים לתאונות דרכים ופקודת הביטוח - לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש בכלי הרכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, בגינה משתלמות הגמלאות לנפגע, בפוליסה שהייתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה את המוסד כדלקמן:

(1)   כאשר הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב - 55%.

(2)   כאשר הנפגע אינו הנוהג בכלי הרכב - 80%"

המחלוקת שבפניי הינה מה קורה כאשר המדובר בתאונה מעורבת, היינו, כאשר אין מחלוקת ביחס לתאונת הדרכים, אחריותן של המבטחות, עצם קיומה של נכות ופגיעה, אלא שהנפגע סבל מנכות קודמת שאינה קשורה בתאונה.

ב"כ התובע טוען כי יש ליישם את הילכת אררט, (דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח ואח' פורסם בנבו).

ב"כ הנתבעות טוען כי יש ליישם את הילכת פרלה עמר, (רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' פורסם בנבו).

מהי המחלוקת?

האם על הנתבעות לשאת בחלק היחסי של הגמלאות, הנובע מהתאונה, כלומר, יש לבצע חישוב של אותם אחוזי נכות הנובעים מהתאונה והנתבעות תשלמנה רק את אותו חלק יחסי מתוך כלל הגמלאות המשולמות לנפגע.

כלומר, אין מחלוקת כי הגמלה משולמת לנפגע עקב תאונת הדרכים. המחלוקת הינה ביחס להיקף הגמלה המשולמת. הנתבעות טוענת כי לא כל הגמלה משולמת לנפגע עקב תאונת הדרכים אלא רק חלקה, שכן לא כל הנכות שבגינה משולמת הגמלה מקורה בתאונת הדרכים.

ב"כ הנתבעות הפנה את ביהמ"ש לפסקי דין שונים שניתנו על ידי בתי משפט השלום בהם נקבע כי הפרשנות הנכונה של ההסכם הינה כי על הנתבעות חובה לשלם את החלק היחסי בלבד, לדוגמא, הפנה לפסק דינו של כב' השופט ברנר בת.א. 42480/05 המוסד לביטוח לאומי נגד קרנית, (פורסם בנבו), שם קבע כב' השופט ברנר כי:

"לא נערך בעניין אררט כל דיון בשאלה המתעוררת בתביעה הנוכחית, היא מה דינה של נכות 'מעורבת', קרי, נכות שרק מקצתה נגרמה בשל מחמת תאונת הדרכים שבגינה מוטת חבות על הנתבעת, ואילו יתרתה נגרמה מחמת מצב רפואי קודם של הנפגע, שאינו קשור כלל ועיקר לתאונה.

... עם זאת אינני סבור כי ניתן לייחס לצדדים להסכם כוונה להיטל על חברות הביטוח חבות בגין נזקים שכלל אינם קשורים לתאונות דרכים. דבר זה עומד בניגוד מוחלט לנוסח ההסכם.הדרישה לקיום קשר סיבתי בין הגמלה שמשלם המוסד לנפגע לבין תאונת הדרכים מעוגנת היטב בנוסחו של סעיף 3 להסכם... במילים אחרות אינני סבור כי בפרשת אררט נפרץ הסכר להטלת חבות על חברות הביטוח בכל מקרה בו שילם המוסד גמלאות לנפגע מתאונות דרכים."

לעומתו , כאמור לעיל, מפנה ב"כ התובע את ביהמ"ש להלכת אררט שם נקבע:

"ואולם המכניזם שנקבע משקף את רצון הצדדים לוותר על בדיקה פרטנית של כל מקרה ומקרה, והויתור הזה כורך עימו, מניה וביה, הבנה שיתכנו מקרים בהם ההסדר הכללי שנקבע מראש לא יתאם באופן מלא לנסיבות הפרטניות. לעיתים כך יש להניח, יוצא המל"ל נשכר מן ההסדר המוסכם, ולעיתים יהיו אלה חברות הביטוח שההסדר החוזי ייטיב עימן."

המקרה שבפנינו מדגים את נקודת המחלוקת באופן חד.

מצד אחד, ההיגיון ותחושת הצדק חייבים להוביל למסקנה כי יש לקבל את עמדת חברות הביטוח, הנתבעות, שכן קבלת עמדת התובע תוביל לתוצאה כי המבטחות ימצאו עצמן משלמות גם חלק מן הגמלה שאינו נובע מהתאונה.