החלטה בתיק א 44871/04

1.      בפניי בקשת רשות להתגונן שהוגשה במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר על סך 611,534.71 ש"ח, נכון ליום הגשתה 15.6.04. מדובר בהסכם שבין סוכן ביטוח לחברת ביטוח.

2.      לטענת המשיבה, ביום 21.5.01, חתם המבקש על הסכם התקשרות (להלן: "ההסכם") עמה. לפי ההסכם, המבקש התחייב למכור עבור המשיבה פוליסות ביטוח חיים בתפוקה שנתית מצטברת בסך של 1,500,000 ש"ח לפחות. המשיבה התחייבה לשלם למבקש עמלות אשר שיעורן נקבע בהסכם.

המשיבה טוענת, כי העבירה למבקש מענקים ועמלות אשר נתינתם הייתה מותנית בעמידת המבקש ביעדי ההסכם. כמו כן, העניקה למבקש מקדמה בסך של 50,000 ש"ח אשר תוחזר במהלך 12 חודשים.

המבקש לא עמד ביעדי ההסכם ובתשלומי החזר המקדמה ועל כן עליו להשיב את המענקים והעמלות אשר ניתנו על תנאי, וכן את יתרת המקדמה. חוב זה עומד על סך של 611,534.71 ש"ח. המשיבה מציינת, כי לפנים משורת הדין מחקה מהחוב את חיוב הריבית לשנת 2004.

המבקש לא שילם דבר על חשבון חובו זה, ומכאן התביעה.

להלן דיון בטענות המבקש.

3.      ראשית, יצוין כי אין מחלוקת בדבר התקשרות הצדדים בהסכם ובדבר התחייבות המבקש למכור עבור המשיבה פוליסות ביעדים הקבועים בהסכם.

לטענת המבקש, המשיבה נקטה בפעולות חד צדדיות המהוות הפרה יסודית של הסכם ההתקשרות. המשיבה ביטלה פוליסות ביטוח חיים שנמכרו על ידי המבקש ובכך הביאה לאי עמידה ביעדים שנקבעו בהסכם. כמו כן, התובעת הקטינה על דעת עצמה את תשלומי המקדמות והעמלות ובכך הפרה את ההסכם.

טענה זו לא נסתרה בחקירה הנגדית ואם תתקבל כנכונה בהמשך הדיון בתיק תהווה הגנה טובה כנגד התביעה.

4.      המבקש מוסיף וטוען, כי המשיבה הגישה שטר חוב לביצוע בת.א 10060/04 תוך שעשתה שינוי מהותי בשטר, באופן שציינה תחת סכום השטר סך של 1,486,000 ש"ח אשר איננו תואם את סכום ההלוואה בסך 50,000 ש"ח בגינו נחתם שטר החוב. המבקש הגיש התנגדות לביצוע השטר, וניתנה לו רשות להתגונן.

ביום 30.11.04 ניתן פסק דין בת.א 10060/04. כב' השופטת אביגיל כהן הגיעה למסקנה כי דין התביעה השיטרית כנגד המבקש להתקבל במלואה. בפסק הדין נתקבלה גרסתה של התובעת (בענייננו המשיבה) לפיה שטר החוב לא היה מוגבל ל-50,000 ש"ח בלבד.

החלטה זו מהווה מעשה בית דין, ומכיוון שלא הוכח בפניי כי הוגש ערעור על ההחלטה ראיתי בשלב זו לא ליתן רשות להגן בטענה זו.

5.      על פי ההלכה די לו למבקש שיראה הגנה ולו קלושה על מנת שביהמ"ש לא יסגור שעריו בפניו.

ההלכה סוכמה ע"י כב' הש' מלץ בע"א 64/88, פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, תק-על 93 (3), 1337 שם נאמר:

"ההלכה היא, שבבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן. הנתבע איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. השופט מצדו לא ייכנס לבחינת שאלות של מהימנות. אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר כשלעצמו בסיס לאי מתן הרשות. הדיון אינו אלא בחינה ראשונית של העניין (לא משפט ואף לא קדם משפט).

הרשות תוענק, אם התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה.

ויודגש: אין צורך להגיע למסקנה שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו; מספיקה המסקנה, שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה - אזי יש לו סיכוי כלשהו להצלחה. לטובת התובע ניתן לפסוק רק, כאשר אין ספק בכך, שאין לנתבע הגנה כלשהי, ולא התעוררה כל נקודה הגיונית, שאפשר לטוען לטובת הנתבע. כל זאת בסייג אחד: שהחומר שהובא לפני בית המשפט לצורך הדיון בבקשה איננו מפריך על פניו (ו/או לאחר החקירה הנגדית, כשמתקיימת) את טענות המבקש".

לעניין זה ראה גם ד"ר י. זוסמן בספרו, סדר הדין האזרחי, בעמ' 675:

"סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו. אין לקבוע שהעניין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה", הדיון בבקשת הרשות להתגונן אינו יכול לבוא במקום המשפט".