רקע
עסקינן בתביעה חוזית, אשר הוגשה על ידי חברה ישראלית (שתיקרא להלן ולשם הנוחיות: "אב-גד"), כנגד חברה זרה (שתיקרא להלן ולשם הנוחיות: "RCO") בגין הפרת חוזה נטענת בסך של 918,330 ש"ח, ובתביעה נגדית אשר הוגשה על ידי RCO כנגד אב-גד, אשר לטענתה מחזיקה בכספים, אשר הועברו לחשבונה עקב טעות משרדית, ואשר לא היתה זכאית לקבלם.
בש"א 176183/07 הוגשה על ידי אב-גד - הנתבעת שכנגד, ובה היא עותרת לחיוב RCO - התובעת שכנגד, בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות אב-גד במידה והתביעה שכנגד תידחה.
בש"א 155716/07 הוגשה על ידי
RCO-
הנתבעת, ובה היא עותרת לחיוב אב-גד, התובעת העיקרית, בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיה במידה והתביעה שכנגד תידחה.
טענות אב-גד בבש"א 176183/07
לטענת אב-גד, מדובר בתובענת סרק, אשר הוגשה כתביעה שכנגד, רק לאחר שRCO נתבעה בתביעה העיקרית. התביעה שכנגד, כך לטענת אב-גד, באה אך כמשקל נגד וניסיון הדיפת התובענה הראשית בתיק העיקרי.
אב-גד מפנה את בית המשפט להוראות סעיף
353א'
לחוק החברות,
התשנ"ט - 1999 (להלן:
"חוק החברות"), אשר קובע כי כאשר מוגשת תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעליה המניות בה הינה מוגבלת, רשאי בית המשפט להורות על הפקדת ערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות לעשות כן, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.
לטענת אב-גד, מעת שחוקק סעיף
353א' הנ"ל ומעבר לכך, למרות ביטולו של סעיף 232 לפקודת החברות, עם כניסתו לתוקף של חוק החברות, נקבעה ההלכה המורה לחברת חוץ - לה אין כל נכסים ו/או סניפים בארץ, אשר הגישה תובענה בארץ, להפקיד ערובה להוצאות הנתבעים, כל עוד לא הוכח כי לחברה התובעת נכסים מהם ניתן יהא להיפרע בסופו של יום.
טענות RCO בבש"א 176183/07
RCO מציינת, כי רק לאחר שהתקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה בתיק, ובד בבד עם הגשת תגובתה של אב-גד לבקשת RCO לחייבה בהפקדת ערובה, כמו גם הפקדת הסכומים השנויים במחלוקת בקופת בית המשפט (בש"א 2155716/07), הגישה אב-גד, לראשונה, זמן רב לאחר פתיחת התיק, בקשה לחיוב RCO בהפקדת ערובה.
לטענת RCO, לאור השיהוי הרב בו נקטה אב-גד עד להגשת בקשתה, ברור כי הבקשה אינה נובעת מחשש אמיתי, מפני חוסר אפשרות לגביית הוצאות.
לטענת RCO, אב-גד, אשר מודעת לכך כי רבים הסיכויים שתחויב להפקיד בעצמה ערובה כתנאי לשמיעת תביעתה, אב-גד לשפר את מצבה על דרך הגשת בקשה מקבילה.
עוד מדגישה RCO , כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, או בכל טענה עובדתית, למעט היות מקום מושבה של RCO בשבדיה. אב-גד כלל אינה טוענת, כך לטענת RCO, כי קיים חשש כי RCO נטולת המשאבים הכלכליים לשאת בתשלום הוצאות, אילו ייפסקו.
עוד טוענת RCO כי מכיון והיא התובעת שכנגד בלבד, ולא זו שיזמה את ההליך כולו, אין מקום לחייבה בהפקדת ערובה.
לטענת RCO, אב-גד היא זו אשר בחרה להימנע מנקיטת הליכים בשבדיה, והיא זו אשר חייבה את RCO, חברה זרה, להתדיין בפני בית משפט ישראלי. לו היתה נוקטת אב-גד בהליכים בשבדיה, שהינם לטענת RCO המקום הטבעי לבירור המחלוקות מושא הליך זה, לא היתה RCO מצויה במצב בו היא נחשבת לחברה זרה המנהלת הליך שלא במקום מושבה. על כן, לטענת RCO, אין אב-גד, כיוזמת ההליך, יכולה להנות מן הסעדים שניתן אולי היה להקנות לצד שכנגד במקרה בו חברה זרה היא שיוזמת את פתיחת ההליכים כנגדו.
יתר על כן ,לטענת RCO, גם לו לא הייתה מוגשת התביעה שכנגד, טענותיה היו נטענות ממילא גם במסגרת הגנתה כנגד כתב התביעה. בנסיבות אלו, טוענת RCO, אין בהגשת תביעה שכנגד כדי ליצור הוצאות נוספות לאב-גד, המצדיקות את חיובה של RCO בהפקדת ערובה.
RCO מפנה את בית המשפט לסעיף 28(א) ל
תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט - 1968 (להלן:
"התקנות לביצוע אמנת האג"), אשר קובעות כי תובע אשר הינו אזרח אחת המדינות החברות באמנה, ושמקום מושבו באחת מהן, לא יחויב בהפקדת ערובה לפרעות הוצאות משפט מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים. RCO מציינת, כי שבדיה הינה אחת החברות באמנה ומשכך, אין לחייב את RCO בהפקדת ערובה אך ורק עקב היותה חברה זרה.
RCO מוסיפה ומציינת כי התקנות לביצוע אמנת האג אף קובעות במפורש את הדרך בה ניתן לגבות הוצאות שנפסקו בהליך כאשר מדובר בתובע זר ועל כן לא ניתן לטעון כי עשוי להתעורר קושי בגביית ההוצאות, ככל שיפסקו כאלה.
לאור האמור, מסכמת RCO, משטענות אב-גד נסמכו על עילה אחת ויחידה - היותה של RCO חברה זרה, הרי שהוראות התקנות לביצוע אמנת האג מחייבות את דחייתה של הבקשה. היותה של RCO חברה זרה אינה יכולה להוות נימוק יחיד המצדיק את חיובה בהפקדת ערובה.
עוד טוענת RCO כי משלא טענה אב-גד כל טענה בדבר יכולה או אי יכולתה של RCO לשאת בתשלום הוצאות, היה וייפסקו, יש לראות אותה כמי שמסכימה לכך שלRCO היכולת הכלכלית לשאת בתוצאות ההליך, היה וייפסקו נגדה. RCO מדגישה כי אב-גד מכירה היטב את RCO ולא בכדי נמענה, כך לטענת RCO, מלצרף תצהיר ולהעלות טענה כנגד איתנותה הפיננסית. RCO סבורה כי אין מקום להטיל עליה להציג פרטים נוספים אודות מצבה הכלכלי, ולחשוף נתונים מסחריים ומידע עסקי, כאשר אב-גד עצמה כלל לא טרחה להעלות טענה בעניין זה המצריכה הוכחה לצורך סתירתה.
RCO מפנה לתצהירה של הגב' ליזבת' אשר צורף לבקשתה לסעדים זמניים ולחיוב אב-גד בהפקדת ערובה, ממנו עולה במפורש כי RCO הינה חברה ותיקה, איתנה ואשר היקף הכנסותיה גבוה בהרבה מהיקף הכנסותיה של אב-גד, והיא אף מדורגת בדירוג AAA על פי דרוג Dun & Bradstreet מאז שנת 1996, באופן המעיד טוב מכל על יציבותה.
לסיום, RCO מדגישה כי תביעתה שכנגד הינה תביעה מבוססת הנסמכת על מסמכים ברורים וחד משמעיים, בעוד תביעת אב-גד הינה תביעה המבוססת על טענות בעל פה העומדות בניגוד גמור למסמכים ברורים בכתב.
טענות
RCO
בבש"א 155716/07