החלטה בתיק א 40638/04

1.         התובעת הגישה כנגד  הנתבעים כתב תביעה בסדר דין מקוצר בגין יתרת חוב הנובע מיתרת הלוואה שלא נפרעה, יתרת חובה בחשבון עו"ש, וחוב הנובע מעסקאות בכרטיס אשראי, סך הכול 154,228 ש"ח בתוספת ריבית רבעונית, הכול כמפורט בדף החשבון נספח ב' לכתב התביעה.

            בשעתו ניתנה לנתבעים הלוואה, ומשלא עמדו בתשלומי הפירעון ביצע הבנק פירעון מוקדם והעברת הסכום הבלתי מסולק לחשבון העו"ש של הנתבעים.

            ההלוואה אמורה הייתה להיפרע על ידי חיובים חודשים לחשבון העו"ש כאשר הנתבעים היו אמורים להפקיד את סכום הפירעון החודשי לחשבון העו"ש, במקביל לחיוב החשבון בסכום הפירעון. 

            כמו כן התברר כי הבנק העמיד לנתבעים הלוואת גישור בגובה סכום החוב בעו"ש לתקופה קצובה, אולם הנתבעים לא פרעו הלוואה זו ועל כן נפרעה הלוואה בתום התקופה לחשבון העו"ש.

            כמו כן כולל חשבון העו"ש חיובים פרטיים שונים  של הנתבעים, כפי שניתן לראות מדפי החשבון נספח א' לבקשה.

            הבנק מכר שני רכבים של הנתבעים, בהליכי מימוש משכון בהוצל"פ ולאחר סילוק הוצאות המימוש נזקף על חשבון החוב נשוא התביעה סך של 79,000 ש"ח, כפי שמסר ב"כ התובעת כאשר לסכום זה יש להוסיף ריבית ולהפחית את סך כל התקבול הנושא ריבית מהחוב נשוא התביעה.

2.         הנתבעים הגישו בקשה למתן רשות להתגונן הנתמכת על ידי תצהיר של כל אחד מהם, כאשר תוכן התצהיר זהה ועל כן נחקרה רק נתבעת 1 בחקירה נגדית.

            הטענות שבתצהיר הינן  בחלקן טענות סתמיות אשר על פניהן אין בהן ממש, וטענות אחרות אשר אינן מפורטות ואינן מציגות גרסה חשבונאית למעט ציון סכומים שונים אשר אינם מציגים גרסה חשבונאית כנגד חשבון הבנק.

            כך למשל ציין נתבע 1 בסיכומיו כי להערכתו הוא חייב כיום לבנק בערך 80,000 ש"ח ואילו נתבעת 1, נקבה בסכום של 50,000 ש"ח הגם שסכום זה לא נרשם בפרוטוקול.

            הנתבע אף לא יכול היה לכמת בסכום את ההוצאות הנלוות אשר לטענתו אין מקום לחייבו בהם, וכן לא יכול היה לנקוב בסכום הנובע מריביות חריגות אשר לטענתו מנהל המחוז הסכים לוותר עליהן.

3.         טענת הנתבעים כי לא קיבלו הסבר בעת פתיחת החשבון וכי המסגרת בה נחתם החוזה הייתה מסגרת מלחיצה של פקיד הבנק  אין כל ממש בטענה ואין לה כל השלכה לחוב נשוא התביעה שכן מדובר בחשבון אשר נפתח בחודש יוני 2000 ואילו המחלוקת שבין הצדדים החלה בסוף שנת 2003.

הנתבעים מודים בתצהירים בקבלת ההלוואה בסך של 170,000 ש"ח  באופן שהייתה אמורה להיפרע לחשבון העו"ש שנפתח לשם כך, ובשלב מסוים בשל קשיים כלכליים לא יכלו לעמוד בתשלומים וחשבון העו"ש נכנס ליתרה שלילית.

הנתבעים אף מודים כי קיבלו הלוואת גישור לכיסוי משיכת היתר בחשבון וכי היו להם קשיים במכירת הרכב בשל עיקולים שהוטלו על הרכב בנוסף לשעבוד הראשון אשר היה לבנק.

בחקירתה הנגדית אישרה הנתבעת כי הלוואת הגישור אמורה הייתה להיות משולמת בתאריך 31.3.04, לטענתה יחד עם מכירת הרכב אולם הרכב לא נמכר. 

4.         הנתבעים מתרעמים על ההוצאות שנגרמו בהליכי מימוש הרכב ועל כך שהרכב נמכר במחיר הנמוך משוויו הריאלי.

טענה זו אין לקבלה שכן מימוש הרכבים התבצע בפיקוח ראש ההוצל"פ והסכומים שאושרו נבדקו על ידי ראש ההוצל"פ, אשר אף אישר את שווי המכירה.

אם היו לנתבעים טענות כנגד הליכי המימוש, היה עליהם לפעול בערכאה בה בוצעו המימושים.

            הנטען בסעיף 21 לתצהיר אף תומך בגרסת התובעת כי ניתנה לנתבעים אורכה של 5 חודשים למכירת הרכב והסדרת החוב, טרם נקיטת ההליכים המשפטיים.

            מעיון בדפי החשבון אשר הציגו הנתבעים עולה כי אכן היו הפקדות לחשבון העו"ש, אולם ההפקדות בוצעו שלא על פי הסדר אלא על פי שיקול דעתם של הנתבעים, מכל מקום אין הפקדות כנגד תשלומי פירעון  ההלוואה, באופן שהצטברה בחשבון יתרת חובה אשר זיכתה את התובעת להעמיד לפירעון מידי את יתרת סכום ההלוואה.