החלטה בתיק א 39700/05

בפני בקשה מטעם נתבעים 2 ו-3 (להלן - המבקשים) לסילוק התביעה על הסף. 

טענות המבקשים

המבקשים טוענים, כי דין התביעה נגדם להימחק או להידחות על הסף, מחמת היותה לוקה בחוסר תום לב בולט, או מחמת היותה קנטרנית וטורדנית.

נתבעת 1 הינה חברה בעירבון מוגבל, בעלת אישיות משפטית נפרדת והיא הייתה המזמינה בפועל של הסחורה מהמשיבה, אם וכאשר הוזמנה סחורה כלשהי. תמוהה עבודת צירופם של המבקשים, רק בשל היותם בעלי מניות בנתבעת 1 וזאת, שלא בהליך המקובל ובתנאים הקבועים בחוק. משכך, אין בכוחה של המשיבה לפנות בתביעה כנגד המבקשים, בכל תביעת חוב שהיא, אשר צריכה להיות מופנית אך ורק כנגד נתבעת 1, באם אכן קיים חוב כזה.

אין למשיבה כל עילת תביעה כנגד המבקשים, החושפת את בעלי המניות לחובות נתבעת 1 באופן אישי, ללא כל הצדקה בדין לעשות כן.

גם ניסיונה של המשיבה לחייב את המבקשים בחובות אישיים רק בשל כך, שציינה על תעודות המשלוח או חשבוניות המס, כי מנהלי החברה יהיו אחראים באופן אישי, מראה על חוסר תום לב של המשיבה, שהרי אם הייתה נוהגת בתום לב, הייתה פונה אל המבקשים ומבקשת מהם לחתום על ערבות באופן אישי ולא מנסה לחייבם על ערבות כזו בדלת האחורית.

העובדה שהמבקשים לא חתמו על תעודות המשלוח באופן אישי מלמדת, כי לא היה אפילו ניסיון להחתים את המבקשים על כל הסעיפים שהוכנסו באופן חד צדדי לחלוטין על ידי המשיבה והמשיבה אף לא דאגה להחתים את מנהלי נתבעת 1 על אותו חוזה חד צדדי ואין על תעודות המשלוח, אף לא חתימה אחת.

למשיבה אין כל עילת תביעה כלפי המבקשים ועל כן, יש לדחות את התביעה כנגד המבקשים.

טענות המשיבה

המשיבה טוענת, כי טענות המבקשים דינן להידחות. המבקשים טוענים לדחיית התביעה בגין העדר עילה, בהתאם לתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד  - 1984, בעוד בקשתם של המבקשים צריכה להיות למחיקת התביעה בהעדר עילה, בהתבסס על תקנה 100 לתקנות. באשר לתקנה 101, אשר אינה עוסקת כלל בדחיית התובענה עקב חוסר עילה ודי בכך לכאורה, כדי לדחות את הבקשה.

לטענת המשיבה, הלכה ידועה היא, כי בית המשפט לא ישתמש בסמכותו לסילוק תביעה על הסף, אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן.

המקרה דנן, אינו נופל לאותם המקרים בהם ברור שהתובע אינו יכול לקבל, אם יוכיח את טענותיו, את מבוקשו, הואיל ובידי המשיבה טענות כבדות משקל, לגבי המבקשים כולם, אשר יש לבררן בבית המשפט.

טענות המבקשים, הינן טענות שאין בהן ממש, הנטענות ללא כל בסיס עובדתי והכול למטרת התחמקות מתשלום חובם למשיבה,כנראה, שמבחינת המבקשים, "הנייר סובל הכל".

דיון

מחיקה על הסף הינה בסמכות ביהמ"ש, כאשר בין השאר, כאשר הכתב לא מראה עילת תביעה  - ויש למנוע דיוני סרק ובעיקר כשחוסר העילה בולט לעין או שניתן לחסוך בדרך זו עדויות רבות.

ע"א 292/68 יפת ושות' בע"מ נ' איסטווד פד"י כג (1) 604, 608.

השאלה שביהמ"ש שואל את עצמו היא, האם התובע יוכיח את כל הנטען בכתב התביעה, טענה לטענה, האם מערכת עובדתית זו מוכרת על פי חוק כלשהו, ככזו שיש להעניק בגינה את הסעד המשפטי המבוקש בכתב התביעה.

הכלל הוא, שביהמ"ש יעדיף תמיד הכרעה עניינית על פתרון דיוני, כאשר פתרון דיוני מכריע את גורל התביעה. ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין ת"א ואח' פד"י מ' (2) 668. על כן, ביהמ"ש נוקט בזהירות וביד קמוצה במחיקת תביעה מחמת העדר עילה.

כחוט השני עוברת בפסיקה ההלכה, שמחיקה או דחייה על הסף ננקטות רק בלית ברירה, שכן "פתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה, הינו לעולם עדיף. רצוי על כך שביהמ"ש יעדיף תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני פורמליסטי, אשר מהווה לפעמים סוף פסוק לתיק קונקרטי, אולם איננו סוף הדרך מבחינת המשך ההתדיינות.