המבקש ניהל חשבון בסניף הבנק התובע (להלן: "הבנק") כפי המפורט בכתב התביעה שהוגש על ידי הבנק ב"סדר דין מקוצר" וכפי שהמבקש מאשר בסעיף 6 לתצהירו שניתן בתמיכה לבקשתו למתן רשות להתגונן כנגד תביעת הבנק.
למבקש נוצרה יתרת חוב בחשבון, הוא החוב הנתבע במסגרת התובענה בתיק העיקרי ואין למבקש טענה באשר לעצם החוב וחישובו על ידי הבנק, למעט טענות הנוגעות להפחתת חיובים מהחשבון כפי שיפורט להלן.
תצהירו של המבקש מכיל 7 עמודים מודפסים באותיות קטנות ומחולק ל 60 סעיפים וכתמיכה לו הוגשה על ידי המבקש גם חוות דעתו של המומחה מר מיכאל מילר (להלן: "מילר") המכמתת, לכאורה, את סכומי החיובים שיש לגישת המבקש להפחית מהחוב בחשבון עד כדי שלילתו כולו, כפי סעיף 5.3 לחוות הדעת הנ"ל (להלן: "חוות הדעת").
ציינתי האמור לעיל הואיל ובניגוד לכמות המלל שבתצהיר ובחוות הדעת, ניתן לסכם את טענותיו של המבקש בשתיים בלבד, ולשתיהן אין תקומה.
לגישת המבקש, יש לבטל את כל חיובי השיקים שנמשכו מהחשבון על ידי מיופה הכח שהיה בחשבון, מר גיא דקל (להלן: "דקל") הואיל, וכך המבקש, פעולותיו של דקל נעשו ללא הסמכה וזאת עד כדי הגדרת מעשי הבנק כדי "רשלנות פושעת" (סעיף 40 לתצהיר המבקש) וכל זאת שעה שהמבקש, לגישתו, לא היה כלל ער לנעשה בחשבון ולפעולותיו של דקל [ סעיפים 40 עד 52 לתצהיר המבקש ].
אם ללכת לגישת המבקש, כיצד ראוי להגדיר את חוסר ערנותו שלו למעשיו של דקל? האם זו "רשלנות תורמת ברמת של פשיעה חמורה"?
המבקש חתם על יפוי כח כללי ובלתי מסויג לחלוטין לדקל (מוצג במ/1) ואפשר לו לפעול בחשבון באופן מלא; דקל היה שותפו של המבקש בעסקיו (סעיף 6 לתצהיר) ולא ברור לי מדוע סובר המבקש שהיה על הבנק לנהוג בו מנהג אפוטרופוס ולפעול בניגוד למסמכים שהמבקש עצמו חתם כלפי הבנק המאשרים לדקל לפעול בחשבון.
יתר על כן, גם בשלב מאוחר יותר, כאשר נוצר חוב גדול, והמבקש מודע כבר למעשיו של דקל, שהיו כביכול ללא רשותו, גם אז לא טרח המבקש לבטל את ייפוי הכח של דקל .
ראוי להוסיף שחלק מטענותיו של המבקש בעניין הפעולות בחשבון נסתרו על פניהן.
כך למשל טען המבקש כי "
מאז פתיחתו של החשבון כל השיקים שנמשכו על החשבון נמשכו על ידי מיופה הכח בלבד" (סעיף 46 לתצהיר המבקש).
לא חלק מהשיקים, לא רוב השיקים, לא חלק מהתקופה, לא מרבית התקופה, אלא כל השיקים כל התקופה.
טענות אלה הוכחו כבלתי נכונות כאשר הוצגו למבקש שיקים שיצאו מהחשבון ואשר נמשכו על ידיו (מוצגים במ/2; עדות המבקש בעמ' 2 לפרוטוקול שורות 9, 10).
ככלל, אין זה מתפקידו של הבנק לברר את מערכת היחסים הפנימית בין שותפים לחשבון ואין הוא מהווה "כלב שמירה" של מי מהם [ ע"א 4415/03 יואל אהרנשטם נ. בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ ואח', פד"י נט1 עמ' 799 ]; על כן, גם אם הייתי רואה לנכון לקבל את טענות המבקש שדקל, מיופה הכח, פעל שלא כפי שהיה מקובל על המבקש, אין זה מעניינו של הבנק והיה זה מתפקידו, כוחו וחובתו של המבקש, כלפי עצמו וכלפי הבנק, להביא לביטול ייפוי הכח, אילו באמת רצה בכך.
טענה נוספת של המבקש, נוגעת לכך שהבנק "התנה שירות בשירות" מכך שהכריח את המבקש לפתוח תכניות חסכון, שהריבית בגינן היא נמוכה, ולהפקיד בהן כספים מידי חודש, בעוד החשבון נימצא ביתרת חובה וצובר ריבית גבוהה וכל זאת כתנאי לקבלת אשראי מהבנק.
ניתן לומר שהטענה הנ"ל בלתי מבוססת ממספר סיבות אך די באחת והיא שמילר, אשר ערך את החישובים בחוות דעתו באשר לזיכוי החשבון בריבית הראויה, אילו היו תכניות החסכון מתבטלות, ראה לנכון לפניו לזכות את החשבון (התיאורטי) בריבית "פריים", במקום בריבית "פריים" פחות 3% עד 4% כפי המוסכם בין המבקש לבנק (מוצגים במ/4) וכפי שהיה על המומחה לדעת, להבין ולהכיר, כחלק ממומחיותו, שכך אין נוהגים כפי שנקבע כבר מזה שנים רבות בפסיקת בית המשפט העליון [ ע"א 424/86, נאות מרינה בת - ים בע"מ ואח' נ. הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פד"י מג2 עמ' 355 בעמ' 389 (להלן: "פסק נאות מרינה"); רע"א 564/89 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. טוביה מלקולם ואח', פד"י מד1 עמ' 485 בעמ' 487 (להלן: "פסק מלקולם") ].
יצוין כי מילר הכיר גם הוא בטעותו כפי עדותו בעמ' 4 לפרוטוקול שורות 14 עד 17.
משמעותה של טעות ממין זו שהיא מאיינת למעשה את חישובו של המומחה, ודינה של חוות הדעת להיפסל.
לעניין האמור לעיל הביא ב"כ הבנק כאסמכתא את פסק דינה של כב' השופטת אביגיל כהן, מבית משפט זה בתיק אז' 95889/99 וקלסמן רות נ. בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם באתר "נבו") שם מביאה כב' השופטת את פסקי הדין שורה של פסקי דין (כולל "פסק נאות מרינה" ו "פסק מלקולם") כבסיס לקביעתה הנ"ל (להלן: "פסק וקלסמן").
פסק דין זה הוא אחד משורת פסקי דין שניתנו על ידי כב' השופטת כהן בהם היא חוזרת על האמור באותה מובאה הכוללת את פסיקת בתי המשפט באשר לאיונה של חוות דעת מומחה לעניין חישובי חשבונות בנקאים, הלוקה בטעות יסודית והאמור שם מקובל עלי ואיני רואה צורך לחזור עליו; אציין רק כי ספק בעיני אם גם "פסק מלקולם" הנזכר שם הוא אכן אסמכתא ישירה לעניין זה ועוד אוסיף כי כשלעצמי אני מעדיף להביא את המובאה מפסק הדין האחרון שניתן על ידי כב' השופטת כהן (ופורסם) והוא תיק אז' 18138/01 פאלח משה נ. פודור אמנון ואח', (פורסם באתר "נבו").