החלטה בתיק א 38744/04

הרקע והצדדים

בפני בקשת רשות להתגונן בתביעה על סך של 19,382 ש"ח  שהוגשה בסדר דין מקוצר.  עיקרה של התביעה היא  מחלוקת על חוב כספי עבור דמי חכירה, בין התובע  מנהל מקרקעי ישראל , לבין הנתבעים שהם היורשים של אלי חי יעקב ז"ל  ואלי חי חנום ז"ל שרכשו זכויות חכירה במקרקעין.

טענות התובע/המשיב

• התובע מנהל על פי דין את המקרקעין שבבעלות מדינת ישראל, ובכלל זה את המקרקעין הידועים כתת חלקה 2 בחלקה 206 בגוש 7655 (להלן: " המקרקעין"). הנתבעים הינם יורשים על פי דין של המנוחים אלי חי יעקב ז"ל ואלי חי חנום ז"ל. המנוחים רכשו זכויות חכירה במקרקעין בהתאם להסכם חכירה מיום 6/5/87 והתחייבו לשאת בתשלום דמי חכירה שנתיים בעבור זכויות החכירה. תוך הפרת ההסכם נמנעו המנוחים, ולאחר פטירתם, נמנעו גם יורשיהם, מלשלם לתובע את דמי החכירה השנתיים כסדרם. הנתבעים הינם יורשי המנוחים, ולפיכך נושאים בחובותיהם בהתאם להוראות חוק הירושה התשכ"ה - 1965. על פי חישוב דמי החכירה השנתיים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, חייבים המבקשים לשלם למשיב נכון ליום הגשת התביעה סך של 19,382 ש"ח.

לטענת המשיב המנוחים מעולם לא השיגו על שיעור דמי החכירה, ובשנת 1999 פרעו את מלוא יתרת חובם למשיב. המנוחים אף הגישו למשיב בקשה להנחה בדמי החכירה בשל מצבם הכלכלי.

המשיב טוען כי, בבקשת הרשות להתגונן מעלים המשיבים לראשונה טענות כנגד החוב: שהפרטים שנכתבו בחוזה החכירה בכתב יד נוספו לאחר חתימת המנוחים, שהחוזה חסר תוקף משפטי ואינו יכול להוות בסיס לתביעה, שחלק מהתביעה התיישן, וכן שהחוב חושב באופן שרירותי, והמשיב לא הראה כיצד חישוב החוב נובע מחוזה החכירה. לטענת המשיב הטענות מהוות הרחבת חזית, וכלל לא נזכרו בבקשת הרשות להתגונן בתצהיר התומך.

• עוד מוסיף המשיב כי שומה על הנתבע המבקש רשות להתגונן, להיכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו תוך שהוא מפרט את נימוקיו. לטענת המשיב בקשת הרשות להתגונן מחזיקה תצהיר ובו ארבע טענות הגנה סתומות שהמבקשים לא פירטו. הפירוט שמופיע לראשונה בסיכומי המבקשים, לא נזכר בתצהירו של מר אלי חי, ולפיכך לא אומת, ומר אלי חי לא נחקר על כך. בנסיבות אלה לשיטתו של המשיב טענות אלה מהוות הרחבת חזית, ואינן מהוות חלק מבקשת הרשות להתגונן.
• בתשובה לתגובת המבקשים לסיכומי המשיב מציין המשיב כי הטענה לפיה "אין קשר בין מצב החשבון לבין חוזה החכירה..." איננה טענת הגנה, אלא טענה שהועלתה בתצהיר המבקשים כתמיכה לבקשתם למחיקת כותרת. לפיכך, אין לראות בטענה זו משום טענת הגנה.

טענה נוספת שטענו המשיבים היא כי על חוזה החכירה לא חתום המשיב, אם טענה זו נכונה, אזי לטענת המשיב על המבקשים להסתלק לאלתר מן המקרקעין נשוא החוזה, משום שאין להם זכות להחזיק בהם אלא מכוח אותו חוזה. ממשיך המשיב וטוען כי הורי המבקשים, נהגו במשך שנים על פי החוזה, בכל הנוגע לתשלום דמי חכירה שנתיים מכוחו, ואין לקבל היום טענה לפיה החוזה היה כלא היה. הצדדים לחוזה נהגו על פיו, ומכוחו נרשמו לזכות המנוחים זכויות החכירה במקרקעין. עוד מוסיף המשיב כי המבקשים עצמם ראו את החוזה כתקף, והראיה לכך ביום 13/4/04 הגיש מר הרצל אלי חי, בקשה להיוון הזכויות במקרקעין, זכויות מכוח חוזה החכירה.

לטענת המשיב מר אלי חי התחמק מלהשיב לשאלת המשיב, אלו פרטים התווספו לכאורה לחוזה לאחר חתימת המנוחים. אי לכך נותרה השאלה, כיצד יכול היה לדעת מר אלי חי כי הפרטים בחוזה החכירה לא היו בו במעמד החתימה, ללא מענה, ולכן טענה זו היא טענת בדים.

בנוסף לא פרטו המבקשים את טענתם באשר להתיישנות החוב. לטענת המשיב החובות נצברים מאז שנת 1999 והתביעה הוגשה בשנת 2004, קרי כחמש שנים לאחר מועד החיוב המוקדם ביותר.  בנסיבות אלה לא התיישן הסכום הנתבע, וטענת המבקשים בעניין זה היא הגנת בדים.

לסיכום טוען המשיב כי המבקשים לא מציגים הגנה כלשהי, יתר הטענות שהועלו בשלב הסיכומים, לא נתמכו בתצהיר ואינן מהוות חלק מבקשת הרשות להתגונן, על כן מתבקש בית המשפט לדחות את בקשת הרשות להתגונן.

• טענות הנתבעים/המבקשים

לטענת המבקשים דין תביעה זו להידון בסדר דין רגיל, וזאת מהסיבה שהסכם החכירה שצורף לכתב התביעה (נספח ב' לכתב התביעה) אינו חתום על ידי הנתבעים או על ידי המורישים. עוד טוענים הנתבעים כי התובע כלל לא הוכיח את תביעתו שכן גם אם מתעלמים מהעובדה שחוזה החכירה אינו חתום על ידי התובע, הרי שהבסיס לתביעה הינו החוזה הנ"ל, ועל התובע חלה החובה להראות בתביעתו כיצד נובע החוב המפורט בדו"ח מצב החשבון (נספח ג') מהוראות חוזה החכירה. מכיוון שהתובע לא עשה זאת ובכך לא הוכיח את תביעתו, יש לתת למבקשים רשות להתגונן.

לטענת המבקשים התובע ביצע תיקונים ידניים בחשבון הזיכויים והחיובים. אין הסבר מדוע נעשו תיקונים אלה בצורה ידנית. גם ביצוע תיקונים ידניים אלה, ללא מתן הסבר בכתב התביעה, מצדיקים לשיטתם של הנתבעים מתן רשות להתגונן.

עוד מציינים המבקשים כי נספח ג' שאינו מסמך המפרט את מצב החשבון, אינו מסמך קריא ונהיר, שאפילו אנשי מקצוע מתקשים להבינו. המבקשים טוענים כי התובע ביצע תיקונים ידניים בחיובים, וכן שינוי תאריכי יתרה, ועוד פעולות שונות שאינן מאפשרות הבנת מצב החשבון. המבקשים מעלים טענות לגבי דמי החכירה המצויינים בדף מצב החשבון שאינם תואמים את העלויות כפי שנקבעו מועצת מקרקעי ישראל (החלטה 299 מיום 1/9/85) שקבעו כי עד שנת 1996 יהיו דמי החכירה צמודים למדד המחירים לצרכן.  לפיכך טוענים המבקשים כי התובע חרג מהוראות מועצת מקרקעי ישראל בניהול החשבון וכי מצב החשבון פסול מיסודו.

טענה נוספת שמעלים הנתבעים כי לפי החלטה 729 של מועצת מקרקעי ישראל, משנת 1995, תבוצע העלאה ריאלית של 20% בדמי החכירה השנתיים לחוכרים אשר יבחרו שלא להוון כמוצא. לטענת המבקשים התובע לא הציע לחוכרים היוון ובכך מנע מהם לבחור להצטרף למבצע, ולפיכך לשיטתם לא יכול התובע לנצל את ההחלטה להעלות את דמי החכירה ב-20%, שכן התנאי להעלאה הוא בחירת החוכרים שלא להוון.

עוד טוענים הנתבעים כי החלטת מועצת מקרקעי ישראל 729 האמורה תוקנה בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל 828 ו-843 לפיהן: דמי החכירה יעודכנו רק לאלה שיבחרו שלא להוון את זכויותיהם. לשיטתם של הנתבעים מכיוון שהתובע כשל בכך שלא הציע לחוכרים להוון את המקרקעין, הוא לא זכאי לעדכון דמי החכירה.  לפיכך העלאות דמי החכירה אותן ביצע  התובע בהתבססו על החלטות המועצה פסולות, וגם מסיבה זו זכאים המבקשים לקבל רשות להתגונן.

בתשובה לטענת המשיב להרחבת חזית, בנוגע לטענה כי האחרון לא הראה כיצד חישוב החוב נובע מחוזה החכירה, טוענים המבקשים כי המשיב לא ציטט את הטענה במלואה, והתעלם מהאמור בה כי "אין כל קשר בין מצב החשבון, נספח ג' לתביעה, לבין חוזה החכירה והתובע אינו מראה כיצד נובע החוב מהאמור בחוזה החכירה". ציטוט מלא של הטענה לשיטתם של המשיבים היה מייתר את הטענה בדבר הרחבת חזית.