החלטה בתיק א 37917/05

בפני בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי,  לפיה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 6.25% בתחום האורטופדי בגין תאונת הדרכים מיום 4/9/00.

הרקע לבקשה

ביום 4/8/00  נפגע התובע בעת שנסע באוטובוס כנוסע. בעת ירידתו מהאוטובוס נפל ונחבל בגבו. על פי הנטען עקב התאונה נגרמה לו נכות בתחום האורטופדי. התאונה הוכרה על ידי  המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. התובע נבדק על ידי ועדה, במסגרת תביעה שהוגשה על ידו למוסד לביטוח לאומי.  הוועדה קבעה כי לתובע נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 6.25% כולל הפעלת תקנה 15 החל מיום 6/3/01. התובע הגיש ערר על החלטת הועדה הרפואית וכשזה נדחה, הגיש ערעור לבית הדין לעבודה על החלטת הועדה הרפואית לערערים. בית הדין לעבודה דחה את ערעורו של התובע  בפסק דין ביום 18/1/04. בבקשתו טוען התובע כי הגיש שני ערעורים וכי אלה מצורפים לבקשה, ברם לבקשה שהוגש לבית המשפט לא צורפו הערעורים או פסקי הדין.   

התובע הגיש תביעה לבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 52939/03) בגין פוליסת תאונות אישיות. במסגרת ההליך שם מונה ד"ר קורן כמומחה מטעם בית המשפט אשר קבע כי לתובע 10% נכות ואין להפחית שיעור נכות כלשהו בגין מצב רפואי קודם.

התובע עתר להבאת ראיות לסתור לאור חוות דעתו של ד"ר קורן אשר מונה כאמור כמומחה מטעם בית המשפט בתיק האחר, ובחן את החלטות המל"ל ואשר קבע כי לתובע 10%. בנוסף לכך טוען התובע כי נפל פגם מהותי בהליכי המל"ל מאחר שהועדות לא סיפקו הסבר מניח את הדעת בכל המתייחס לניכוי של 5% בגין מצב רפואי קודם. 

תגובת הנתבעות

הנתבעות מתנגדות לבקשה. לטעמן אין להקיש מחוות דעתו של ד"ר קורן והיא איננה רלוונטית להליך המתנהל בהתאם לחוק הפיצויים. ועדה רפואית קבעה כי למבקש נותרה בעקבות התאונה נכות בשיעור של 5% בגין כאבי גב כמו כן ייחסה הועדה 5% לעברו הרפואי של התובע. התובע הגיש ערר לוועדה הרפואית לעררים. הערר נדחה וועדת הערר אימצה את קביעת הועדה הרפואית. ערעור שהוגש לבית הדין לעבוד נדחה מאחר שלא נמצאה כל טעות משפטית או פגם כלשהו בהליכי הדיון במוסד לביטוח לאומי. בית הדין לעבודה קיבל את הסברי הועדה לפיהם הניכוי בגין מצב קודם נעשה בשל רישומים בתיקו הרפואי של התובע עובר לתאונה.  לכן טוענות הנתבעות כי הבקשה להביא ראיות לסתור אינה עומדת בקריטריונים המחמירים שהציבה הפסיקה להבאת ראיות כאמור. 

דיון והכרעה

סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה 1975 קובע כדלקמן:

"6ב. נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו". 

הנה כי כן, הסיפא של ס' 6ב לחוק מסמיך את בית המשפט להתיר לבעל דין בתביעה לפי החוק, להביא ראיות לסתור את הקביעה של דרגת הנכות "אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שירשמו". נוסח זה מצביע על כוונת המחוקק להגביל את זכות הסתירה למקרים חריגים.

 ההלכה קבעה כי הטעמים מיוחדים בהקשר של סעיף 6ב' הנ"ל נחלקים לשני סוגים:  

(א) טעמים משפטיים כגון, אם נראה לבית המשפט כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי כגון, תרמית, קל וחומר - בטלות מדעיקרא (כגון עקב פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי).

(ב) טעמים עובדתיים - כבדי משקל וחדשים, כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת.

ראה לעניין זה בר"ע 634/85 עודה נ. רותם חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד לט(4) בעמ' 509 (להלן: "עניין עודה")

ניתן לגזור את המבחן המעשי מתוך דבריו של כב' השופט אור בע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה(4), 77 אשר קבע שם לאמור: 

"...כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה היתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הועדה הרפואית לבין מה שסבורים המומחים הרפואיים הנו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי - גוף יודע עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות - דעת שתהיה שונה ממסקנות הועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב'  לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לענין נכותו של הנפגע היתה נמצאת מסוכלת. אכן פסיקתו העקבית של בית משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על פי הסיפא של סעיף 6ב', ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד ". 

נוכח העובדה שהמגמה הראויה בכל הקשור להבאת ראיות לסתור במובן ס' 6ב הנ"ל, היא מגמת צמצום, השאלה היא אפוא אם המקרה שבפני נופל למסגרת אותם המקרים הנדירים. 

במקרה דנן טוען התובע כי יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר קורן על פני קביעת הועדה הרפואית  מאחר שהוא מונה על ידי  בית המשפט בהליך אחר.