1. בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר שהגיש הבנק התובע (
להלן: "הבנק") נגד הנתבעים, לתשלום חוב בסך של 2,404,267 ש"ח שהצטבר בחשבון הבנק של הנתבעת 1 (
להלן: "החברה"). הנתבעים 2 ו-3 ערבו לחובותיה של החברה והם נתבעים מכח ערבותם זו.
2. הנתבעים ביקשו רשות להגן. הבקשה נתמכה בחוות דעתו של רו"ח אבי סולומון, אשר בדק את חשבונות החברה וחיווה דעתו ביום 8.2.2004 באשר לנזקים שנגרמו לחברה בשל מעשים ומחדלים המיוחסים לבנק.
3. הנתבעים טענו כי דרשו ולא קיבלו את המסמכים הדרושים להם לצורך בדיקת החשבון.
בתום דיון שנערך ביום 24.4.2006 נקבע כי הנתבעים רשאים להגיש חוות דעת מתוקנת של המומחה מטעמם בתוך 60 יום, על יסוד החומר שנמסר להם בינתיים. עוד נקבע כי על הנתבעים להגיש דרישה מפורטת אילו מסמכים נוספים עדיין דרושים להם, תוך פירוט כל מסמך ומסמך. לאחר אותו דיון נמסרו לנתבעים מסמכים נוספים. ב"כ הנתבעים טען אמנם בישיבת יום 28.9.2006 כי טרם קיבל מסמכים בענין תוכניות חסכון, אך אין לקבל טענה זו שכן לא הוגשה דרישה מפורטת בכתב בעקבות ישיבת יום 24.4.2006.
הנתבעים לא הגישו חוות דעת מתוקנת, והדיון בבקשת הרשות להתגונן, שהתקיים ביום 28.9.2006, נערך על יסוד חוות הדעת המקורית. יצויין כי תוך כדי חקירתו הנגדית של המומחה סולומון התברר כי המומחה הכין חוות דעת נוספת, בחודש אוקטובר 2004, אך זו משום מה לא צורפה לבקשה, דבר תמוה בפני עצמו.
4. טענת ההגנה המרכזית של הנתבעים היא שהבנק סירב מאז שנת 1997 להעמיד לחברה הלוואות ארוכות טווח, בריבית נמוכה, ובמקום זאת העניק לחברה פעם אחר פעם הלוואות קצרות טווח, בריבית גבוהה יותר. עקב כך נגרם לחברה נזק בסך של 1,156,563 ש"ח נכון ליום 30.6.2004. יצויין כי נתון זה מבוסס ככל הנראה על חוות הדעת הנוספת של המומחה סולומון, שלא הוגשה מעולם לבית המשפט, שכן בחוות הדעת המצוייה בתיק הנזק הנטען הוא בסך של 820,223 ש"ח נכון ליום 31.12.2003. מתוך האמור בבקשה ניתן להסיק כי המומחה ערך שיחזור של מצב החשבון עד ליום 30.6.2004, למרות שבחוות הדעת שצורפה בפועל לתיק מדובר על שחזור עד ליום 30.9.2002.
5. בבסיס טענה זו של הנתבעים עומדת טענתו של הנתבע 2 (
להלן: "הנתבע"), לפיה במסגרת שיחות ודיונים שניהל עם הבנק בשנים 1996- 1997, בזמן שבחשבון החברה נותרה יתרת חובה בשיעור של כ- 3 מליון ש"ח, הוסכם על סילוק יתרות החובה באמצעות הלוואות לטווח ארוך, ודובר למיטב זכרונו של הנתבע על הלוואות צמודות מדד. עם זאת, הבנק חזר בו וסירב להעמיד הלוואה לטווח ארוך. במקום זאת העמיד הלוואות קצרות מועד, בריבית גבוהה, שהחליפו זו את זו. כך התנהל החשבון במשך שש שנים.
6. אין בידי לקבל טענה זו. טעמו של דבר הוא שהבנק אינו חייב כלל ועיקר ליתן אשראי ללקוחותיו. זכותו של הבנק לסרב ליתן אשראי מעוגנת בס' 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981, הקובע:
" ...
אולם אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח."
משמע, נקודת המוצא היא שהבנק כלל אינו חייב ליתן אשראי ללקוח. אכן, משניתן אשראי, הכלל הוא שהבנק אינו רשאי להעמידו לפרעון מיידי "
על פי קפריזה שלו, ללא כל תנאי וסיבה מוסכמים ובלא שיקרה ארוע המהווה סיכון כלשהוא לבנק ... שהרי פעולה חד צדדית כזו של הבנק עלולה לגרום להתמוטטות מוחלטת של כל עסק או חברה המנהלת את עסקיה באמצעות הבנק". (ת"א (ירושלים) 1302/98
בנק פועלי אגודת נ' ירושלים תור
תק-מח 2003(1), 5438 ,עמ' 5444).
עם זאת, במקרה דנן אין עסקינן בהעמדת אשראי לפרעון מיידי, אלא בבקשה של הלקוח לחדש אשראי. כשם שהבנק היה רשאי לסרב כליל לחדש את האשראי, כך הוא היה רשאי להתנות את הסכמתו למתן אשראי בתנאים, ובהם התנאי שהאשראי יועמד בדרך של הלוואות קצרות מועד.
7. הנתבע טוען כי מדובר הלכה למעשה בהסכם מחייב, שכן הבנק הסכים תחילה להעמיד לו אשראי על דרך של הלוואה ארוכת טווח, ולכן הבנק אינו רשאי להפר הסכמה זו.
טענה זו אינה יכולה להוות בסיס ראוי למתן רשות להגן, שכן מדובר בטענה שנטענה בעלמא, בשפה רפה ובלא כל פירוט של ממש. כידוע:
"
כלל גדול הוא כי נתבע המבקש רשות להתגונן חייב להכבד ולהיכנס לפרטי הענין שעליו מבוססת הגנתו."
ע"א 688/89
הילולים (אריזה ושווק) נ' בנק המזרחי המאוחד
פ"ד מה(3), 188 ,עמ' 199-200.
וכן:
"... לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו..."
ע"א 594/85
זהבי נ' מגרית בע"מ
, פ"ד מב (1) 721, 722
חובת הפירוט מקבלת חשיבות יתירה מקום שמועלית טענה, כמו במקרה דנן, בדבר חיוב בריביות מופרזות: