התובע, הבנק הבינלאומי הראשון (להלן -
הבנק או
התובע), הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבע, כהן מאיר אליעזר (להלן -
הנתבע או
הערב), לתשלום סך של 20,901 ש"ח, בהיותו ערב כלפי התובע לחובם של בני הזוג משה ושלי זיו (להלן -
החייבים) בגין יתרת הלוואה שקיבלו בני הזוג מהתובע ולא נפרעה (להלן -
ההלוואה).
ביום 1/8/2006 הגיש הנתבע בקשה למתן רשות להתגונן, היא הבקשה שלפני.
טענות התובע
לטענת התובע, ביום 3/11/2002 חתם הנתבע יחד עם ערב נוסף על כתב ערבות (להלן -
כתב הערבות) כלפי התובע ולטובת החייבים, להלוואה בסך 36,000 ש"ח, שעומדת נכון ליום 29/5/2006 על סך של 41,801 ש"ח (להלן -
החוב). הנתבע הוא ערב מוגן וערב רק למחצית החוב. על פי כתב הערבות, הבנק רשאי בכל עת לדרוש מהערב לשלם סכומי חוב שייווצרו בגין יתרת ההלוואה והערב מחויב לשלם סכומים אלה באופן מיידי. התובע הגיש נגד החייבים כתב תביעה בסדר דין מקוצר ומשלא הגישו בקשה למתן רשות להתגונן ניתן נגדם ביום 4/5/2004 פסק דין בהיעדר הגנה. התובע פעל נגד החייבים בכל דרך אפשרית במטרה לאכוף את פסק הדין ולגבות את החוב, אך משלא צלחו ניסיונותיו ניתן לתובע ביום 16/1/2006 אישור ראש ההוצאה לפועל לפעול נגד הנתבע. התובע מבקש לחייב את הנתבע לשלם לו את מחצית יתרת ההלוואה בסך 20,901 ש"ח בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
טענות הנתבע
לטענת הנתבע, עובר לחתימתו כערב על מסמכי התובע הודיע למנהל התובע, כי הסכמתו לשמש כערב מותנית בכך שהתובע יערוך בדיקה מקיפה ויסודית ביחס לכושר ויכולת החזר ההלוואה של משה זיו (להלן -
החייב), ואם יימצא, כי החייב אינו בעל כושר ויכולת החזר אין לתת לו הלוואה. לטענת הנתבע, מנהל התובע אישר הסכמתו המותנית והודיע לו, כי התובע נותן הלוואות רק לאחר שנבדקה יכולת ההחזר של הלווה וכי "החתמת ערבים היא עניין טכני גרידא שלא ייעשה בו כל שימוש".
לימים התברר, כי התובע התרשל בבדיקת יכולת ההחזר של החייב, אשר כבר מלכתחילה לא היה בר יכולת החזר. כמו כן טוען הנתבע, כי התובע מעולם לא התריע בפניו, עובר לחתימתו על כתב הערבות, כי החייב אינו בר יכולת החזר והטעה אותו לחשוב, כי אכן נעשו בדיקות אמינות וכי ביכולתו לעמוד בהחזר ההלוואה. עוד טוען הנתבע, כי התובע לא פעל בכל דרך אפשרית לגביית החוב מהחייבים בטרם פנה לגבייתו מהערבים, שכן החייב, באמצעות אביו, הציע לתובע לשלם חלק משמעותי מהחוב, בלא לחייב את הערבים, אולם התובע סירב להצעה מתוך רצון לגבות את מלוא החוב מהערבים.
דיון
אין חולק כי הנתבע חתם על כתב הערבות והתחייב לשלם לתובע מחצית מסכום ההלוואה, אם החייבים לא יעמדו בתשלום ההלוואה. כמו כן אין חולק, כי החייבים לא עמדו בתשלום ההלוואה וניתן נגדם פסק דין.
גדר המחלוקת הוא באשר לשתי טענות עיקריות שטען הנתבע בתצהירו: הטענה שהסכמתו לחתימה על הערבות היתה מותנית בבדיקת התובע את יכולת ההחזר של החייב ומשלא בוצעה בדיקה זו או שבוצעה והפרטים לא נמסרו לו, התרשל התובע, הפר את חובת הגילוי בה הוא מחויב והטעה את הנתבע. הטענה השנייה היא, שהתובע לא פעל בכל דרך אפשרית לגביית החוב מהחייבים בטרם נקט בהליכים נגד הערב, משסירב להצעת אביו של החייב לשלם חלק ניכר מהחוב.
הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר הוא אמת. כך ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו ביסס בית המשפט העליון בפסיקות רבות כבע"א 3374/05
אליהו אוזן נ'
בנק איגוד לישראל בע"מ ובע"א 9654/02
חברת האחים אלפי בע"מ נ'
בנק לאומי לישראל (להלן -
עניין אלפי) (טרם פורסמו).
גם אם הנתבע טען טענות שיש קושי להוכיחן, כטענתו בדבר הבטחת מנהל התובע לערוך בדיקה לגבי יכולת ההחזר של החייב כתנאי למתן ההלוואה לחייבים, טענה שכנגדה קיים כתב הערבות שבו אין כל אינדיקציה להבטחה מעין זו, בשלב זה איני נדרש לבדוק כיצד יוכל הנתבע להוכיח את הגנתו ואת טיב ראיותיו.
לעניין זה יפים דבריו של א' גורן בספרו "
סוגיות בסדר דין אזרחי
" (מהדורה שמינית) בעמ' 375 (להלן -
גורן):
"כשנתבע טוען טענה בעל-פה כנגד מסמך יש ליתן לו רשות להתגונן (בהנחה שקיימת הגנה לכאורה), שכן אין למנוע ממנו להעלות טענה טובה מטעמים שבדרכי הוכחה בלבד".
יתר על כן, במקרה דנן ויתר ב"כ התובע על חקירת הנתבע ולכן לא הופרכה הגנתו במהלך חקירה נגדית.
הנתבע טוען בתצהירו להפרת חובת הגילוי של התובע כלפיו ולהטעיה. חובות בנק כלפי ערבים, לרבות חובת הגילוי, מוסדרות בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן -
חוק הבנקאות) ובחוק הערבות, תשכ"ז-1967, שתוקנו במהלך השנים האחרונות והרחיבו את ההגנה הצרכנית שניתנת לערב. ראו לעניין זה: ע"א 7451/96
אביבה אברהם נ'
בנק מסד בע"מ, פ"ד נג(2) 337, 347-346.
סעיף 17א לחוק הבנקאות קובע בזו הלשון :
"הוראות חוק זה יחולו גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי".